מכונית המפלט

פגשתי אותה, את מכונית הפלא, במקרה. בשעות אחר צהרים, באחד מימי הקור העזים, בשולי נחלת בנימין. היא הסתתרה בין רחובות צדדיים, בין בתים ישנים שקירותיהם מתקלפים... גרוטאת מכונית ישנה, חלודה, מזוהמת, חלונותיה מנופצים, מכוסים בסדינים ובשמיכות. במגרש חניה קטן בחצרו האחורית של בית קומות עזוב, בין פחי אשפה, קופסאות שימורים ישנות, בקבוקי פלסטיק, והפרשות אדם ובעלי חיים.... שם בתוכה, בתוך מכונית הפלא, פגשתי אותם, את בוריס העיוור, וגנאדי הקשיש 

ימים לאחר מכן למדתי שגנאדי הוא בעליה של מכונית זאת, שהיא ביתו, ושאת זכות המגורים בה קנה במחיר 500 ש"ח מבעליה הקודם שזנח אותה, אבל, מן הסתם, .אפילו למחוסרי בית אין מתנות חינם

מאז אני שב לשם כמעט מדי יום- לשוחח אתם, לתעד את חייהם בצילום, ולצרף, מילה למילה, עובדה אל עובדה, כדי לשחזר את סיפוריהם של דיירי ארמון הפלאים הזה. סיפוריהם קשים, מורכבים, לא קלים לעיכול, אבל ראוי להקשיב להם: כך חיים אנשים בשולי החברה שלנו. אנשים משכילים, לא אנשים רעים, אנשים שהגורל המר להם, שורדים. ראוי להקשיב להם, אפילו להעניק להם מידה של כבוד. המרחק בינם לבינינו הוא קטן בהרבה ממה שאנו נוטים לחשוב.  

גנאדי, כבן 70, מהנדס ומנהל חשוב בעברו הוא מחוסר בית כיום. עד לא מזמן גר עמם עם סאשה, אבל במשך היכרותי אתם הוא נעלם. כך הם: אם הם יכולים הם הולכים ובאים, לפעמים נעלמים. לפעמים חוזרים. גם אחרים מבקרים במכונית, חברים לגורל, גברים ונשים מחוסרי בית. חלקם רצויים: באים לשוחח, לעשן סיגריה, לישון כמה שעות. אחרים אינם רצויים וגנאדי מסלקם בתקיפות. מן הסתם הוא יודע מדוע. בבוריס העיוור מטפל גנאדי בהתמדה, אמפאטיה וחריצות- יום יום הוא הולך לעבוד, להשיג מעט כסף, אוכל, שתייה וסיגריות. הוא דואג להחלפת בגדיו מדי פעם. מסייע לו בכל, מנחה אותו בעוורנו, מארח לו לחברה ושומר עליו ככל יכולתו   

בוריס בן 54. סיפורו נשמע כסיפור גלגוליו של איוב מודרני: לפני כעשר שנים הגיע לכאן מקירגיסטאן - לעבוד, לחסוך כסף ולשוב לארצו, כך חשב. עד שהתעוור עבד קשה, בחריצות וביושר, חסך פרוטה לפרוטה ואף שלח כסף למשפחתו. רשימת העבודות שעבד בהן ארוכה ומגוונת, קושי, או שאלות של "כבוד" לא העסיקו אותו. הוא עבד בנחישות, בהתמדה, בצניעות. כיצד הגיע למכונית הפלא של חסרי הבית

הנה תקציר "קורות חייו המקצועיים" כפי שהצלחתי ללקט מפיו: בשלוש שנותיו הראשונות כאן עבד בחברה לשטיפת מכוניות, התפרנס בכבוד ואף שכר חדר לגור בו. דברים טובים לא נמשכים לעולם: החברה נסגרה בשל בעיות מס ובוריס מצא עצמו מחוסר עבודה. לאחר כחודש מצא עבודה במטבח של מסעדה בתל אביב, שם האיר לו מזלו: אחד מלקוחות המסעדה הציע לו לבוא לעבוד עבורו והוא מצא את עצמו עובד בבסטה של פירות וירקות בשוק פ"ת. תחילה עבד כפורק ומסדר סחורה ולאחר כחודש הועבר להיות אחראי על הקופה 

לרוע המזל, יצא מעסיקו לחופשה וקרוב המשפחה שהחליפו בניהול הבסטה, לא אהב את מעמדו של בוריס והחל לרדות בו ולרדת לחייו. בסופו של דבר עזב את עבודתו בשוק וחזר לתל אביב. שם עבד כשלושה חדשים כמטאטא רחובות אצל קבלן פרטי ולאחר מכן נשלח מטעם חברת כוח אדם לישיבה בירושלים לעסוק בעבודות מטבח וניקיון. לאחר תקופה, נשלח שוב לעבודה דומה בישיבה אחרת, במודיעין, בה לא האריך לשהות בשל בעיות שכר. בשלב זה, שבע או שמונה שנים מאז בא לכאן, החליט בוריס לשוב הביתה. הוא עשה את כל הסידורים הדרושים, הסדיר את ניירותיו, קנה כרטיס טיסה, הוציא את חסכונותיו והאמין שהנה הנה הוא חוזר לארצו ותוכניותיו עומדות להתגשם

ברגע זה הכה בו הגורל, (כאילו עד עכשיו הכל הלך חלק)...ביום, אותו חשב לאחרון לשהותו בארץ, הלך בפעם האחרונה, לחוף הים. בעודו שם נגנב ממנו תיקו האישי על כל מסמכיו, דרכונו, כרטיס הטיסה וכל חסכונותיו, כ- 6000$ במזומן.... עמל של שמונה שנים קשות ירד לטמיון !!! כל חלומותיו עלו בעשן של מציאות קשה, בלתי צפויה... בוריס נותר ללא פרוטה, ללא מסמכים וללא פנקס הכתובות והטלפונים שלו. הקשר עם משפחתו נותק 

באין לו עצה אחרת, פנה בוריס למשטרת ההגירה והסגיר עצמו. אולי יסייעו לו הם לחזור לארצו, חשב. הוא הוחזק בכלא כחודשיים. עם שחרורו נתנו בידיו טופס למילוי והוראה: עליך ליצור קשר עם משפחתך ורשויות מדינתך- ישלחו נא העתק של מסמכים המעידים כי הנך אזרח המדינה (קירגיסטאן) ועוד מסמכים שונים הדרושים כדי שתוכל לעזוב את הארץ. לאחר השלמת כל אלה, כך נאמר לו, יהיה עליך לחזור לכלא רמלה ולהציג את כל הניירת כנדרש. בוריס צויד בכרטיס אוטובוס לתל אביב ובכך הסתיים הטיפול בעניינו. אך מה עליו לעשות? לפנות לרשויות ארצו אינו יכול, כי לקירגיסטאן, ארצו, אין נציגות בארץ. כיצד עליו למלא את כל המשימות הללו כשהוא חסר פרוטה וחסר קשרים כלשהם

כצעד ראשון היה על בוריס  לחזור ולמצוא במהירות עבודה כלשהי כדי לחסוך מעט כסף, אחרת כיצד יוכל להסדיר את ענייניו? בעודו משוטט ברחובות תל אביב, אובד עצות, רעב וחסר כל, פגש בוריס במכר מעבודות קודמות, וזה לקחו לביתה של אישה שנזקקה לעבודות שיפוץ כללי בדירתה. בסיום העבודה, כשביקשה לשלם את שכרו, הציע לה בוריס להמיר את התשלום על עבודתו באפשרות להישאר לגור זמנית בביתה, תמורת ביצוע עבודות שונות. האישה הסכימה ובוריס נשאר לגו עימה כשנתיים, עושה עבורה כל עבודה, ניקיון ,כביסה, גיהוץ, בישול, תיקונים ועוד

לבוריס אחות שנשארה בקירגיסטן, למה לא כתב אליה? מדוע לא התאמץ לאתר את אחיותיו ובנו בגרמניה? מדוע לא מצא דרך לשוב ולקבל ניירות מסע שיאפשרו לו לצאת מהארץ, כפי שהורו לו רשויות ההגירה? את כל אילו איני יודע. חלק מהתשובות ברור, אחרות אני רק משער

את כתובותיהם של בני משפחתו בגרמניה איבד עם שאר מסמכיו. את כתובתה של אחותו בקירגיסטן הוא זוכר, אבל מה יכלה היא לעשות למענו? היא ענייה ממנו. אולי התבייש לספר לה, שעכשיו הפך לחסר ישע והוא זקוק לעזרה? את הטופס שנתנו לו למלא כיבס עם מכנסיו. בכל מקרה לא ידע כיצד למלאו. העברית שבפיו מוגבלת ולמלא טפסים בעברית איך יוכל? נראה שההסבר בעיקרו הוא בחוסר הישע שלו. מגעים עם נציגי שלטון ובירוקרטים מרתיעים אותו, והוא אינו רגיל בהם. בוריס הוא איש תמים ועדין. מרפקים חדים אין לו, נציגות לארצו אין כאן. למי יפנה איפה? באין מי שידריך אותו ויסייע לו, המשיך בשגרה עד שנפלה עליו המכה הבאה 

כחודשים לפני שפגשתי בו, ולאחר כשנתיים של שהות בבית האישה, החלה ראייתו של בוריס להתדרדר במהירות. תוך חודש - חודש וחצי, נעלמה כמעט לחלוטין. עכשיו כבר לא הייתה בו תועלת לבעלת ביתו והיא סילקה אותו החוצה. מן הסתם סיוע בבדיקת עיניו וריפוין לא הציעה לו. בוריס אינו מספר. הוא אינו מתלונן ולא מאשים. הוא איש עדין. כשעוזרים לו הוא מודה. עיניו העוורות זורחות. על קשיים, אי נעימויות, עלבונות הוא מעדיף לא לדבר 

בשלב זה פגש בוריס את גנאדי. אפשר שהכירו מקודם, איני בטוח. חסר בית וחסר כל, אבל לא חסר רחמים, הזמין גנאדי את בוריס לחלוק עמו את המעט שברשותו. מאז הם גרים יחד בגרוטאת המכונית, ארמונו של גנאדי. בוריס הסתגר במפלט אחרון זה, כמעט אינו יוצא. את צרכיו הוא עושה כמה מטרים מהמכונית. מה הוא יכול לעשות? להרחיק לכת אינו יכול. גנאדי מביא לו אוכל, שתייה, סיגריות, אנשים טובים בסביבה מביאים אוכל לפעמים, הרשות לדיירי הרחוב של עיריית תל-אביב מכירה את סיפורו. מדי פעם אנשיה מביאים להם שמיכות, לפעמים אוכל. פעם הגיע אל המכונית רופא (בוריס אינו יודע מי בדיוק הזמינו) ובדק אותו. לדבריו כל שנידרש הוא ניתוח פשוט כדי להחזיר לו את ראייתו. אבל הרופא הלך ובוריס נשאר. כסף אין לו. ביטוח רפואי אין. גם דרך לברר מי יוכל לסייע לו לא מצא. כאן ניסיתי להשתלב ולעזור, הגברתי את תדירות ביקורי אצלם וניסיתי להקל עליהם, ולו במעט, את החיים במכונית שלא נוסעת לשום מקום  

:יומן חלקי - רגעים מחייהם של חסרי בית

דברתי בטלפון עם היחידה לדיירי רחוב של העירייה. הם מכירים את ה"מקרה". מכיוון שבוריס אינו אזרח ישראלי, היחידה אינה יכולה לפתוח לו תיק ולהעניק לו טיפול של עובד סוציאלי. הגעתי לבקר, באוטו נמצאים כרגיל בוריס וגאנדי שמשגיח עליו. הבאתי להם רדיו טרנזיסטור קטן ומצב רוחם השתפר מיד. הם לא מתנתקים מהרדיו לרגע. לבוריס הרדיו הוא כצינור קשר יחיד אל החיים. השגתי לבוריס מקל הליכה כדי שיוכל ללכת קצת יותר רחוק. הוא יוצא  בעזרת גנאדי  או בעזרתי מהמכונית, ובעזרת המקל מנסה לעשות מספר צעדים. אך רגליו כבדות וקשה לו מאד לזוז עקב הישיבה הממושכת בתנוחה קבועה במכונית. הוא כפוף מאד וכשהוא מנסה ללכת, הוא מכווץ כמי שמחכה כל רגע למכה שתנחת עליו 

מצבו של בוריס מתדרדר מבחינה פיזית. כבר כחודשיים אינו יוצא מהמכונית, למעט לשם עשיית צרכים (במרחק 3 מטרים מהאוטו.) פניתי טלפונית למרפאת עיניים בכדי לנסות להשיג רופא שיבדוק בהתנדבות את עיניו של בוריס. אני מנסה לקבל דיאגנוזה מדויקת למצבו והצעת מחיר עבור ניתוח אם יידרש. ממתין לתשובה מהמנכ"ל. (הנציג הבטיח לברר אפשרות של טיפול בהתנדבות ולחזור אלי. מאז לא שמעתי ממנו). הבאתי לבוריס עט ודפים כדי שיכתוב לאחותו בקירגיסטן ויתאר לה את מצבו. איני יכול לעזור בכתיבה.. נחפש מישהו שיכתוב עבורו 

טטיאנה (מחוסרת בית נוספת שמבקרת במכונית) הגיעה, וכתבה מכתב עבור בוריס לאחותו שבקירגיסטן. שלחתי את המכתב לקירגיסטן. מי יודע כמה זמן ינדוד בדרך. האם תגיע תשובה? האם יהיה בכוחה לסייע? היום, בהעדרו של גנדי, כשבוריס היה לבדו, נכנס מישהו למכונית וגנב את הטרנזיסטור. בוריס העיוור שמע צחוק, אך לא ראה דבר. כמה נמוך יכולים בני אדם לרדת?! פחדם הגדול ביותר של חסרי הבית כמו בוריס וגנאדי הוא מפני המכורים לסמים. עם אלה - למרות שגם הם מחוסרי בית - אינם מתרועעים. הם מפחדים מהם ומתרחקים מהם ככל יכולתם

לאחר חיפושים רבים גילינו את  "רופאים לזכויות אדם"  ארגון הפועל בהתנדבות, במטרה לספק טיפול רפואי לכל מי שהרשויות אינן מספקות לו טיפול רפואי ראוי: מהגרי עבודה, פלשתינאים, שוהים בלתי חוקיים,  דיירי רחוב. הם מוכנים לסדר לבוריס בדיקה אצל רופאת עיניים, מהמתנדבות בארגון. נקבע תור לרופאת עיניים בבית הרופאים. נתתי לגנאדי קצת כסף כדי שייקח את בוריס לבית מחוסרי הבית ביפו ("גגון"). שם יוכלו להתרחץ ולהחליף בגדים לקראת הביקור אצל הרופאה 

באתי לבקרם בשעות הצהרים. מצאתי את בוריס לבדו, חצי עירום, רועד ומפוחד. בלילה באו שוב "מבקרים". הפשיטו את בוריס וגנאדי מבגדיהם, ערכו עליהם חיפוש, נברו במכונית ושדדו את מעט הכסף שהשארתי להם. גנאדי הלך לחפש אחרי אחד השודדים, אבל לא העלה דבר. ההנחה היא שהיו אלו מכורים לסמים. בערב הגענו לבדיקה בבית הרופאים. לפחות הפעם ידיעות טובות (אולי). הרופאה אומרת שבוריס סובל מקטרקט "בשל" שהוא, קרוב לודאי, הסיבה לעיוורון. לדבריה יזדקק בוריס לעוד בדיקה ואחריה לניתוח להסרת הקטרקט. אם לא מסתתרות בעיות נוספות (שכרגע אין אפשרות לראותן בגלל הקטרקט), תחזור לבוריס ראייתו וישוב ליכולת תפקוד מלאה. הד"ר מוכנה לברר אם הנהלת בית החולים בו היא עובדת, תהיה מוכנה לאשר ניתוח בהתנדבות. גם ארגון "רופאים לזכויות אדם" בוחנים אפשרות לארגן את הבדיקה והניתוח 

שוב מכה. בעלי החנויות שבסביבת "מכונית הפלא" התארגנו- כך אמר לי אחד מהם- והחליטו לסלק את המכונית ממגרש החניה. לאן ייקחו את המכונית? אל הכביש! ומשם הרי תסולק אל המזבלה. ומה יהיה על דיירי המכונית? הרי בית אחר אין להם? לאלה לא אכפת- הזוהמה והסרחון הם בלתי נסבלים והם מבריחים את לקוחותיהם, כך הם טוענים. האמת היא שהחנויות רחוקות ממקום עומדה של המכונית. בעלי המכוניות מחנים את מכוניותיהם במגרש החניה, בחצר האחורית של הבית. לשם אין לקוחות מגיעים, ומעטים הם השמים לב לריחות וללכלוך. אלו מפריעים להם רק בעת חניית המכוניות והוצאתן. אבל הכוח בידיהם.....ומה יהיה? מה יעלה בגורלם של בוריס וגנאדי

אתמול הגעתי בשעות הצהריים. המכונית לא היתה שם. בעלי החנויות הזמינו פקח מהעירייה, הביאו מלגזה, ו"ארמונם" של מחוסרי הבית היה כלא היה. עוגן חייהם של כמה נדכאים נהרס בהינף אחד. הניחו להם לקחת שמיכה לאיש, ובכך תם סיפורה של מכונית המפלט. אבל סיפורם של בוריס וגנאדי לא נגמר

בזמן שהם יושבים ברחוב ללא תזוזה, עסקתי, כל אחר הצהרים והערב, בטלפונים, בניסיון למצוא להם פתרון כלשהו. ארגון "רופאים לזכויות אדם" לא יכלו לעזור הפעם. הם אינם עוסקים בדיור. הם נתנו כמה עצות היכן אפשר לנסות. ניסינו. בעיריית תל-אביב לא עזרו. הפתרון היחיד ברשותם הם ה"גגונים" - אולמות שינה ורחצה מיוחדים לדיירי רחוב. אולם חלק גדול מאוכלוסיית הגגונים הם צרכני סמים. גנאדי ובוריס מפחדים מהם. לדעתם מסוכן ללון שם, במיוחד כשאתה עיוור 

אבל הנה, אולי אלוהים עוזר לנדכאים למרות הכל: בניסיון אחרון פניתי לארגון נוצרי המנהל בית תמחוי לדיירי רחוב ונזקקים. פעם בשבוע הם מגישים ארוחות חינם לכל דורש, ומציעים גם בדיקה רפואית וטיפולים ראשוניים לנזקקים. פניתי אליהם ולאחר שעות של ציפייה חזר אלי המנהל עם פתרון

הם מצאו דירה ביפו שדייריה כולם הם דיירי רחוב שעברו תהליכי שיקום. הללו מוכנים להלין, להאכיל ולטפל בבוריס וגנאדי, ללא תמורה וללא הגבלת זמן

כבר חושך. מרלין, גבר אמריקאי המנהל את בית התמחוי, מזמין מונית ומוביל אותנו לדירה בשדרות ירושלים ביפו. השעה כבר סמוך לתשע. יורי, האחראי על הבית, פותח לנו את הדלת, מברך לשלום ומזמין את כולנו להיכנס לסלון ולשבת. הדירה מרווחת, צנועה, אבל בכל זאת סוף סוף ריח של בית. הכול מואר, ברקע, טלוויזיה משדרת סרט רוסי. אל הסלון נכנסים דיירי הבית ומחליפים לחיצות ידיים וחיבוקים חמים עם מרלין, המתקבל כאן באהבה ובכבוד רב. כולם מחייכים זה אל זה. אני מביט בבוריס וגנאדי, מצפה לתגובה כלשהי מהם. נראה שעדיין אינם מעכלים את המתרחש. לפני שעות ספורות נזרקו מ"ביתם". הם עדיין מבולבלים. על פניהם אני רואה מבט מבויש, אולי אשם

יורי,קם ומכריז ברוסית: "ברוכים הבאים, הלילה תקבלו מקלחת חמה, בגדים חדשים, ארוחת ערב ותישנו על מצעים נקיים". "אני אתקלח בבוקר" אומר גנאדי, "אני תמיד מתקלח בבקרים". מן הסתם תחושת הצורך ליהנות ממקלחת אובד עם הזמן כשאתה חי ברחוב, כבר אין חשק לטרוח... להשיל מעליך קילוגרם של לכלוך דביק זו עבודה קשה. אבל הפעם, אין מניחים לו, ושוב כתמיד, קם גנאדי הקשיש ומוביל את בוריס לחדר האמבטיה, מפשיט אותו מבגדיו ובמסירות רבה רוחץ אותו במקלחת 

לאחר מקלחת יסודית ומהנה נכנסים בוריס וגנאדי ומתיישבים. גנאדי מבקש  סיגריה, אבל יורי מבהיר לחברים החדשים את חוקי הבית: "כאן לא מעשנים, לא שותים ולא מקללים". השניים מצטרפים למעשה לתכנית שיקום. כל הדיירים בדירה הגיעו לכאן במצבם ואפילו גרוע ממנו. כולם עברו שלבים שונים של גמילה מהרגלים מגונים. היום אנשים אלו נמצאים בשלב מתקדם: ניהול חיים עצמאיים - עבודה, לימודים ופעילות חברתית. דירה זו היא עוגן להם, בסיס אליו תמיד הם יכולים לשוב, ללא הגבלת זמן

"בשלב ראשון" הוא מוסיף, "יהיה על בוריס וגנאדי לעבור לבית פרטי באזור הצפון כדי להתחיל בשלב הראשון לשיקום, כתשעה חודשים. הבית שיגורו בו נמצא באזור כפרי שקט ושלו. זה מה שדרוש להם עכשיו כדי לחזור בהדרגה למסלול חיים אנושי, נורמאלי". הסברתי ליורי את מצבו של בוריס. עליו להיות זמין במהירות כשיוזמן לבדיקות רופא או ניתוח, יורי מרגיע אותי "לא תהיה שום בעיה. נביאו לתל אביב בשעת הצורך"

בשעה אחת-עשרה בלילה נפרדנו, מרלין ואנכי, בלחיצות ידיים וחיבוקים. מבט אחרון לעברם של בוריס וגנאדי ומחשבה בדרך החוצה: היום הסתיים פרק בחייהם. יצאתי בהרגשה נוחה. הם בידיים טובות. מי ייתן ולא ישובו עוד אל הרחוב. גם עבורי הסתיים פרק, אבל הסיפור לא תם. נשארו עוד שתי משימות: להשיג מימון לניתוח עיניים עבור בוריס ולהסדיר את ניירותיו לקראת חזרתו לארצו. מחר אצור קשר עם רופאת העיניים ואברר אם יש חדש בעניינו. "יש לנו ניתוח"!!! אמרה הרופאה בטלפון. "דיברתי עם מנהל בית החולים וניתן אישור לניתוח הומניטרי במימון בית חולים השרון".... יבורכו בעלי הלב והמצפון. לא הכול רע, מסתבר

בוריס צריך להגיע לבית החולים לצורך בדיקות מקדימות ביום ראשון. נקבע כבר מועד לניתוח ביום רביעי, ה- 19.3. במוצאי- שבת הביאו את בוריס, הפעם לבדו, לדירה ביפו. נסעתי לבקרו. הוא נקי ולבוש היטב. זקנו גולח. הוא מרגיש טוב, אבל נראה שהוא מודאג. אינו מחייך והוא שקוע במחשבות. "הכול בסדר" הוא עונה לשאלותינו "גם שלומו של גנאדי טוב", הוא לעולם לא מתלונן. "רק בלי סיגריות קשה" הוא אומר בחיוך, "אבל נתגבר". דיירי הדירה מטפלים בו היטב ובידידות רב

ביום ראשון נסענו בוריס ואני לבדיקות בבית החולים. ליווה אותנו ליאוניד, מדיירי הדירה ביפו. הוא טיפל בזקנים ונכים בעברו, ונמצא איתנו כדי לסייע ולתרגם מרוסית. לא אאריך בתיאור הבדיקות בבית החולים. קבלת הפנים מחממת לב. הצוות כולו מלא רצון לעזור ויכולת להתגבר על מכשולים בירוקרטיים. בוריס התקבל באהבה ובשפע של כוונות טובות. יבורכו כולם, האחות שקבלה את פנינו וסייעה, והרופאים

אחרי הבדיקות הבשורות טובות: נראה שהעיוורון נגרם בשל הקטראקט. כנראה שאין נזק פנימי. בוריס יוכל כנראה לשוב ולראות. כאמור, נקבע לו תור לניתוח למחר (ד'). אולי לסיפור מכונית המקלט יהיה סוף טוב. מי ייתן

יום רביעי השכם בבוקר, השמיים עוד אפרפרים. הכביש כמעט ריק, רק מעט אנשים אחוזי שינה הולכים שקועים בעצמם. בוריס מוזמן לניתוח היום. צריך להיות ב – 7.30 בבית החולים. הוא הראשון. הגעתי לדירה ביפו. הדירה אפלולית. מרבית דייריה ישנים. מחפשים את בוריס. הוא איננו, נעלם, איש לא יודע לאן... חרדה מתגנבת ללב: יצא לבדו וקרה משהו? מעירים את יורי. שואלים את כל דיירי הבית. רווחה: ליאוניד המטפל בו יצא עם בוריס ונהג המכונית, כדי להגיע בדיוק בזמן. הוא לא ידע שעליו לחכות לי. אני ממהר אחריהם. בית החולים אפלולי, קודר קצת, אבל בפתחו דמויות צבעוניות: חלק מהעובדים וילדים המאושפזים מחופשים- מכשפה, ילדה יפיפייה, שלגיה, כיפה אדומה. פורים, חג של שמחה. האם גם לבוריס תהיה שמחה היום? אני ממהר למחלקת עיניים. בוריס כבר בחדר הניתוח. ליאוניד טיפל בכל הדרוש. ד"ר רוזנבלט מרגיעה אותנו, "שבו, נוחו. הכול יהיה בסדר. עוד 45 דקות בערך בוריס ייצא"

המסדרון סמוך לחדר הניתוחים קודר, פונקציונאלי. כאן רק מעט קישוטים. "הכניסה לעובדים בלבד" כתוב. מה קורה מאחורי הדלתות? האם הכול יהיה בסדר? האם בוריס ישוב לראות כפעם? האם  יראה מיד או שיש לחכות ימים? שבועות? השאלות והמתח מצטופפים בראשי. אני קם והולך לקפטריה לחטוף כוס קפה, להפיג מתחים

חלפה חצי שעה. חוזרים לחכות. הנה נפתחת הדלת: בוריס בכסא גלגלים, לבוש חלוק בית חולים ירקרק, ראשו בכובע, מגן פלסטי שקוף על עינו הימנית וחיוך גדול על פניו. לידו ד"ר רוזנבלט ופניה זוהרים. הפלא הגדול שהיא מחוללת, לא הפך בעיניה למובן מאליו. השמחה קורנת מפניה. "האם הוא יכול כבר לראות?" אני שואל

"בוודאי" היא עונה מחייכת, "האם אתה יודע מי זה?" היא שואלת את בוריס "כן, זה פליקס" הוא משיב. למעלה מחודשיים שאנחנו מכירים, אבל זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי. את קולי הוא מכיר. האווירה בחדר מזכירה לי חדר לידה. אדם חדש נולד כאן. "אין מקצוע טוב מזה" אומרת ד"ר רוזנבלט בחיוך גדול. "אין אושר גדול מלהחזיר לאדם את מאור עיניו". אולי גדול מכך אושרו של מי שהיה עיוור וזכה לשוב ולראות, אני חושב בלבי. נותחה רק עין ימין. הרופאה מסבירה שהניתוח נעשה תמיד רק בעין אחת, לאחר תקופה מסוימת מנתחים את השנייה. מתי? יש לחכות ולראות

בוריס שמח, אבל נראה שהוא עוד קצת המום ומבולבל. האם הוא רוצה לאכול? "לא, אין צורך", הוא משיב, אך לאחר כמה דקות מתחרט. הולכים לחדר האוכל. בוריס הולך בכוחות עצמו, אבל עדיין אינו בטוח לגמרי על רגליו. הוא מתנדנד, נוטה להיתקל בדברים. צריך קצת לשמור עליו. לשאלה איך הוא רואה הוא משיב "כרגיל, נורמאלנה". אבל, נראה שכתמיד אינו נוטה להדגיש את קשייו. מאוחר יותר הוסבר לנו שכרגע ראייתו עוד אינה מושלמת. למוח דרוש זמן לשוב ולהתרגל למצב של ראייה. כל יום תשתפר ראייתו מעט. אבל כבר עכשיו בוריס אוכל בלי עזרה. מדי פעם הוא מביט מסביב, מתעניין בסביבתו. שתי קשישות תימניות, שאחת מהן עברה ניתוח זהה, יושבות לידנו יחד עם בתה של המנותחת. הן שמחות משוחחות וצוחקות, מביטות בנו ונכנסות לשיחה. בוריס מתעניין, מביט לפעמים, לפעמים מחייך. מאוחר יותר הלך לשכב, הוא עייף קצת. עליו לחכות עד הצהרים לפני שישוחרר. הוא עובר ליד המראה ומביט בפניו "אני נראה כמו קוסמונאוט" (עם כיסוי העין) הוא מעיר בחיוך. במיטה הוא יושב ומספר בהתלהבות על החוויה של החזרה מעיוורון לראיה. "זה כמו התפוצצות" הוא אומר ומניף בידיו כדי לתאר את התחושה 

בצהרים באתי שוב לדירה ביפו לבקרו. הוא חזר עם ליאוניד, שדואג היטב לכל הדרוש. יושב מוקף בחבריו. מביט מעט בטלויזיה. בינתיים עדיין אסור לו לאמץ את העין. מחר ,יום ה', עליו לשוב לביקורת. חבריו בדירה ידאגו לו. אבקרו שוב. אחרי כמה ימים ישוב לבית בצפון. שם מחכה לו המשך השיקום ושם מחכה גם גנאדי. איך תהיה פגישתו עם גנאדי? כמה הייתי רוצה להיות נוכח!!! פעם ראשונה שיראה אותו. גנאדי הוא שאסף אותו אליו, אל "מכונית הפלא", דאג לו, שמר עליו. היה לו לידיד שאין קץ לנדיבותו, שומר, מגן. הוא היה כל משפחתו: אח, אב ואם, אך רק את קולו שמע בוריס, קול שהאיר לו את הדרך באפלה. ועד היום עדיין לא ראה אותו. מה יחשוב כשיתראו? מה יעבור בנפשם בעת הפגישה ביניהם

כאן מסתיים הסיפור. אני אוסיף ואשמור על קשר עם בוריס וגנאדי. לבוריס מחכה ניתוח בעין השנייה. נקווה שרשויות בית החולים ירצו להשלים את מעשה הנדיבות הנפלא שעשו. אנסה ללוות את בוריס וגנאדי ולסייע להם עד שבוריס יוכל לשוב לביתו, בריא ושלם ואולי גם גנאדי יוכל לחזור לחיים טובים יותר

תוספת קטנה לסיפור שלמדתי במקרה אתמול מפיו של בוריס: מסתבר שבוריס יהודי. הוא לא אמר דבר בעניין, ומעולם לא עלתה שאלה כזו ממני, מגנאדי, מ"רופאים לזכויות אדם" או מבית החולים. בשיחה מקרית עמו סיפר שאמו הייתה מורה לפנסתר, יהודיה. מדוע לא אמר דבר? מדוע לא נרשם כעולה יהודי? איני יודע. אולי יספר לי מאוחר יותר. בוריס כאמור, צנוע וביישן. אינו תובע לעצמו דבר. אולי זו הסיבה. כל כך הרבה דברים על האיש הזה עוד איני יודע, וכמה מעט על גנאדי וסיפור חייו הספקתי לשמוע!!! כמה סיפורים כאלה מסתתרים מאחרי דמותם המלוכלכת והבלויה של אנשים כמותם הרובצים ברחוב, שאנו עוברים לידם, רואים ולא רואים אותם, נפחדים ממוזרותם, מהלכלוך 

מה אפשר ללמוד מכל זה? אולי שיש גם אנשים טובים בינינו ... אולי שגם בקרב האנשים שאיבדו את הכל: ביתם, פרנסתם, ואולי את משפחתם, לא חדלה הנדיבות והרצון לסייע זה לזה. ואולי ,כמו שכתבנו בהתחלה, הם אנשים כמונו, לרבים מהם סיפורי חיים מעניינים, מרתקים אפילו, וההבדל בינם ובינינו הוא קטן בהרבה ממה שאנו חושבים. ואולי שאפשר לעזור להם והם שווים את המאמץ

                                                                                                                         © כל הזכויות שמורות לפליקס לופה.