הזולה

הזולה - הצד האפל של החברה
כך מכנים חסרי הבית את הבתים העזובים שהם "מאמצים" להם למגורים, בתים נטושים, גגות של בנינים, בניינים שלמים עזובים, ישנים וחדשים, שבניתם הופסקה, אחרים  שממתינים לשיפוץ או למכירה, כל אלה נמצאים בשפע בכל סביבה אורבאנית. חזותם החיצונית הרעועה והמטה לנפול, מסתירה תמונה עגומה אף יותר בתוכם: קירות שבורים ומתקלפים,תקרות מתפוררות,דלתות עקורות,חלונות מנופצים ומערכות מים ,ביוב וחשמל מנותקות ומרוסקות. "עיצוב הפנים" בבתים אלה תמיד עשיר בפסולת בניין ואשפה אנושית מכל סוג. אלפי אנשים חולפים על פני הזולות במשך היום. הארכיטקטורה החיצונית של חלקם אפילו נעימה לעין, אבל בלילות המקום משנה צורה והופך למפלצת מפחידה המרחיקה סקרנים. מסיבה זו מושכים אליהם בתים אלה אוכלוסיות רחוב מגוונות: חסרי בית, נרקומנים,שוהים בלתי חוקיים ונמלטים מפני החוק למיניהם. זהו מקום מסתור המבטיח הגנה לא רק מפני פגעי מזג האוויר; זהו בסיס ומרכז לחיים עבור קבוצה גדולה של אנשים הנודדים ברחוב . ל"זולות" השפעה פסיכולוגית גדולה על דיירי הרחוב המאכלסים אותן – בדרך כלל לחיוב ולעיתים גם לשלילה. לכל אדם אשר בחר להתגורר באחת ה"זולות" סיבות ומניעים משלו: הפחד מהבדידות שבשהייה הממושכת ברחוב, החשש מגורמים עוינים העלולים להתנכל לו, אם האיש שתיין  הוא עשוי לחשוש שמא ימות בודד ברחוב מעודף שתייה ולחפש לו השגחה והגנה של חברים במקום סגור ומוגן יותר. גם הרצון להיות בין חברים משחק תפקיד ללא ספק; לאחדים משמשת הזולה תחליף לבית ולמשפחה שאבדו להם. החיים במרחב מוגן ובחברת אנשים כמוהו יכולים לשמש לדייר הזולה עוגן יציב בחייו הרעועים. ה"זולה" יכולה לשמש לפעמים גם תחנת מעבר זמנית  בין חיי הרחוב לחיים נורמטיביים; חלק מדיירי ה"זולות"  הם אנשים הנמצאים בשלב של חזרה מגמילה, חזרה ממאסר, לפני שכירת דירה. מכאן שהאנשים המאכלסים את הזולה, אפילו חברים באותה הקבוצה, הם אנשים שמצבם אולי שונה מאד זה מזה: החל מאלו הנמצאים בדרך חזרה לחיים נורמליים ועד כאלה, שנמצאו זרוקים ברחוב, שיכורים, משותקים וחסרי יכולת לעזור לעצמם והובאו לזולה על ידי אחד מחבריה לשם החלמה והתאוששות. וישנם גם "זאבי הרחוב", ותיקים ומנוסים בחיים אלה, חזקים ובעלי אופי שתלטני, המחפשים להם זולה כדי להקים בה קבוצה משלהם, או להשתלט על קבוצה קיימת כדי לנהל את דייריה ולנצלם לתועלתם. כך או כך, בין אם מחוסרי הבית מגיעים אל הזולה מתוך חולשה ובין אם מתוך מחשבה תחילה, חייהם ישתנו בצורה משמעותית לטוב  או לרע.  בין אם אתה זאב ובין אם אתה כבש, הזולה היא מקום לחיים במשותף, חיים שבהם האחד נזקק לשני
צורת חייהם של דיירי הזולות עשירה באירועים קומיים ,דרמטיים וטרגיים. הסיפור המובא כאן  הוא סיפורה של קבוצה אחת בלבד במשך תקופת זמן של כחצי שנה , אבל הוא נותן ביטוי- כך אני מקווה- גם לחייהן של קבוצות אחרות שהכרתי.   זולה יכולה להתקיים שנים, אך חייה יכולים גם להסתיים תוך זמן קצר ,לפתע וללא אזהרה מוקדמת. כך קרה למיכאל ואיגור,דיירי זולה אחת ,שהכרתי בבניין נטוש באחד מרחובותיה של ת"א. שהותם בזולה נפסקה לפתע, בשל "דיירים מסתוריים" שנכנסו לאחת מקומות הבניין שבו מצאו להם מפלט וגרמו לסגירת הבניין ולסילוק דייריו, כפי שנראה בהמשך
 
 וכך התחיל הסיפור: לפני חצי שנה, באחד משיטוטיי בעיר, חלפתי על פני חלון ראווה. פעם היה זה חלונה הגאה של חנות צילום גדולה וחדישה. בנערותי נהגתי לעצור לפני חלון זה כדי להסתכל בגעגועים ולחלום על המצלמות שהוצגו בחלונה. גם הפעם  עצרתי ליד אותה וויטרינה: הזכוכית הייתה אטומה כמעט לגמרי בשכבות לכלוך ואבק. שפשפתי  וגירדתי שכבה עבה של ולכלוך כדי להציץ פנימה. המקום נראה נטוש ומוזנח. דבר לא נותר מפארה של החנות שהייתה שם פעם.  לפתע צדה את עיני תזוזה של דמות בתוך החלל החשוך... בדחף הסקרנות החלטתי להיכנס פנימה ולחקור.  בחצר האחורית מצאתי את פתח הכניסה  ונכנסתי. ריח חריף של חומר שרוף וצחנת אשפתות רבת ימים הכה בי בהיכנסי. חלפתי על פני איים פזורים של שרידי חפצים שרופים ומפויחים. הקירות מסביב היו מעוטרים בשלל כתובות גרפיטי, מעשה ידיו של אדם עצבני ומר נפש, אם לשפוט לפי תכנן וצורתן. "מי יכול לגור כאן?" חשבתי.  כשהתרגלו עיניי לחשיכה ניצבה התשובה לנגד עיני: צללית של גבר לבוש תחתונים !!  הוא הביט בי בחשדנות ואני בו. מצד זה, במבט החוצה, נראה הרחוב היטב. מן הסתם ראה אותי האיש מציץ פנימה וחשדו התעורר. כך התחילה היכרותי עם מיכאל .  שיחת  קצרה הפיגה את המתח ביננו. הוא הזמין אותי לשבת וסיפר לי את סיפורו. בדרך כלל דיירי הרחוב אינם אוהבים לספר זה לזה  את סיפור חייהם והדרדרותם לרחוב ; כולם נמצאים במצב דומה ומה הטעם לחטט איש בעברו של חברו? אבל לזר שנראה אוהד וזוכה באמונם, הם תמיד שמחים לספר. אולי ירצה לעזור להם, וגם אם לא, הרי זו הזדמנות לפרוק תסכולים שהצטברו בלב, לספר לשומע אוהד מ"הצד השני"- אולי להצדיק,לנמק, לבקש הבנה, אולי להאשים, להתריס,לבקר...  סיפורו של מיכאל עצוב ומרגש והוא מספר אותו לפרטי פרטים. מדי פעם הוא פורץ בבכי כשהוא מזכיר את אהובתו שאבדה. הם התכוונו להתחתן, אך מיכאל התעקש שקודם כל תעבור גיור. ימים ספורים לפני תחילת התהליך היא נתפסה ע"י משטרת ההגירה וגורשה מן הארץ ועקבותיה אבדו. מאותו רגע עבר עליו רצף של אירועים קשים שבסופם הדרדר אל הרחוב. סיפוריהם של רבים מדיירי הרחוב והזולות סובבים סביב אירוע מרכזי דומה: אבדן האישה שאהבו, מותם של הורים שהותיר את האיש בודד בארץ חדשה וקשה, אישה שבעלה הלך לעולמו, או עזבה, וילדיה נלקחו ממנה לאחר שהתקשתה לפרנסם ולשלם את החובות שהותיר בן זוגה

 
עכשיו מיכאל מתגורר בזולה עם שניים מידידיו, איגור וקונסטנטין, אותם איני מכיר מהרחוב. הם נמצאים בשלב של רגל אחת ברחוב ורגל שנייה בחברה. יש להם עבודה, ברחוב הם מתהלכים נקיים,לבושים כאחד האדם וכך לא ניתן להבחין  בהם שהם חסרי בית. בתוך הזולה התמונה שונה : המקום מוזנח. הלכלוך והזוהמה שולטים בכל . מעט הריהוט שבמגורי השלושה נאסף מהרחוב: ספה ישנה ומזוהמת ,שולחן קפה ועליו קערת פירות מקומטים מכוסים "טייסת" של פרעושים, על הרצפה מזרון מעופש שרוף בחלקו , אפילו העכבר הקטן המתרוצץ שם בדילוגים נראה כמחפש את דרכו החוצה. תחביבם האהוב, שתיית אלכוהול, אינו מותיר להם כוח אל מול אי-הסדר והזוהמה הנערמים והולכים. הם מתעלמים מהררי האשפה המכסים את הרצפה בחדרם ובחדרים הסמוכים וחיים אתם וביניהם. למראה החפצים המפויחים המפוזרים בכל עבר, שאלתי את מיכאל מי מביניהם הוא הפירומן.  "יש אחד משוגע שברח מאברבאנל." הוא מסביר "הוא ישן כאן בחצר, לפעמים הוא מדליק משהו כשאנחנו ישנים ונעלם".. יש עוד כמה דיירים בקומה השלישית אבל עליהם מיכאל אינו רוצה לדבר, "איתם ...רק שלום, שלום וזהו", ניכר בו שהוא מפחד מפניהם

לאחר זמן גונבה לאוזניי שמועה בדבר זולה נוספת, לא הרחק משם, ובה דיירים רבים. דיירי הזולות משתדלים-מטעמים ברורים- לשמור בסוד את מיקום הזולות שלהם. פניתי למיכאל ובקשתי מעט מידע.  הוא לא ידע אבל הצביע לכיוון אליו ראה מספר חסרי בית הולכים כשחלפו על פני הוויטרינה הגדולה. יצאתי אל הרחוב וצעדתי לכיוון המשוער. במרחק לא רב משם הבחנתי בבנין ישן בן 3 קומות שמבנהו הארכיטקטוני   נראה מצדיק  בהחלט את שימורו, והוא ישן, מוזנח וקירותיו מתקלפים ומשחירים. בקיצור- בנין זולות אפייני. החלטתי להיכנס ולראות. באותו רגע, ממש כאילו לפי הזמנה, מתקרב אלי בצעדי ענק אדם גדל ממדים, עמוס שקיות מלאות מצרכים מן השוק, ועל פניו חיוך החושף שיניים בכל גודל וצבע,( ממש ויטרינה של אבנים טובות). הוא הניח את משאו על האדמה והעניק לי חיבוק דוב רוסי. היה זה רוסלאן המכונה "הטייס", מכר ותיק שלי מהרחוב. "תמיד כשעובר מטוס" צוחקים מכריו "הוא מביט לשמים ומסביר לסובבים על סוגו של המטוס ומאפייניו, יעדיו וכו'. "אפילו את צבע תחתוניה של הדיילת הוא יודע" אומרת בלגלוג טניה, שעוד נכירה בהמשך . רוסלאן הוא אחת מהדמויות החזקות והשנויות במחלוקת בקרב דיירי הרחוב. הוא חזק ותוקפני וכשהוא שיכור הוא נוטה לאלימות. אנשי הרחוב מכבדים אותו וגם נזהרים מפניו.  ידעתי שהוא אינו ישן ברחוב. תמיד הייתה לו עבודה והדבר מחייב אותו לשמור על  סדר יום ועל חיים מסודרים פחות או יותר. הוא הזמין אותי אל ה"זולה" בלא חשש, הרי אנחנו מכרים ותיקים... שם ביתו בתקופה האחרונה, כך סיפר לי, קודם התגורר בשכירות בדירה שקבל מטעם שרותי הרווחה של עיריית תל אביב, עכשיו עזב עקב בעיות עם בעל הדירה והוא מתגורר בזולה שבבניין הזה

חמש מדרגות מובילות אותנו אל הכניסה הראשית לבניין. בכניסה שער סורגים ובו פתח צר; יש להצטדד ולהיזהר משריטות במעבר.  בקומת הכניסה מבוך של חדרים. בכל אשר תפנה אין מנוס מלדרוך על פסולת בניין ושיירי אדם  מכל מין וסוג, כולל צואה המפוזרת פה ושם . ערמות של זכוכית שבורה מתנפצות ברעש תחת רגלינו . שביל  הפסולת הזה מלווה אותנו גם במעלה המדרגות. על גרם המדרגות מעקה יפיפה עשוי עץ ועיטורי ברזל . הפסולת המכסה את המדרגות הושארה כאן בכוונה, כדי לשמש לדיירי הזולה כאזעקה בעת כניסת זרים.  בקומה השנייה שוב מבוך של חדרים. ברקע קולות אנשים. בקומה זו שתי דירות רחבות ידיים. כל הדלתות עקורות ממקומן ומושלכות על הרצפה, מכוסות בפסולת עשירה. אנו חולפים על פני חדר פנימי- מפלס הזבל בו מגיע לגובה המותנים – ומגיעים לחדר נוסף, מזוהם קצת פחות . מהחדר נשמעת המולה ואנחנו  נכנסים. והנה הפתעה!  כשמונה אנשים בחדר וכולם מוכרים לי מהרחוב...  החדר גדול ומרווח. בצידו האחד חלונות גדולים וקירותיו ותקרתו מוכתמים, מתקלפים ומתפוררים. בפינה אחת של החדר מיטה זוגית גדולה ולידה ,על הרצפה, מזרון ישן ומזוהם. כסא פלסטיק, ושולחן קפה, שעליו עוסקים כמה מהדיירים בהכנת ארוחת הצהריים, משלימים את הריהוט בצד זה של החדר. שני חברים ממהרים אל רוסלאן ומקבלים את פניו בחיבוקים ובקריאות שמחה , הם מסייעים לו לפרוק את השקיות המלאות להשיל מעליו את מעילו

בחדר התרגשות ושמחה. כולם עסוקים:  אחד מכין סלט, אחר דואג להביא סיגריות ,מישהו חוזר מבחוץ עם בקבוק וודקה. ההכנות לקראת ה"חגיגה" בעיצומן. בינתיים מצטרפים גם כמה אורחים לחבורה.  לא מעט אנשים כבר נמצאים בחדר. לפי מספר החדרים שהספקתי לראות אני מתרשם שיש מספיק מקום לכולם. השולחן עמוס כל טוב – כמעט ארוחה חגיגית בבית תל אביבי אמיד!! מצב הרוח מרומם. רוסלאן מתחיל בסדרת בדיחות והאחרים מצטרפים. הצחוק מתגלגל, לועסים בתיאבון והמשקה זורם, חיבוקים חמים וסיפורים מרתקים ממלאים את החדר. מפינתי אני מביט : הם נראים כחבורת גברים (ומעט נשים) מגובשת ומלאת שמחה. הרגשת החופש האופפת אותם שונה כל כך מהרושם שהם משאירים ברחוב

 
רגעי שמחה כאלה לא תמיד מאפיינים את חייהם של אנשי הזולות. ימים כאלה מתחלפים בימים של מתח וקדרות, גם מריבות יש, לפרקים אלימות. שמחתם היא עניים, שמחת העזובים והדחויים והדלק המניע אותה הוא לעתים קרובות האלכוהול. תחושת הקרבה והאחריות ההדדית שהם מפגינים, מתחלפת לעתים קרובות באינדיבידואליזם קיצוני, באגוצנטריות שתנאי חייהם מעודדים אותה. גם הרכב הקבוצות החיות בזולות אינו יציב. ברוב המקרים הוא אמורפי ונתון לשינויים תמידיים: אנשים באים, שוהים זמן מה ועוזבים, לפעמים כי הקבוצה אינה לרוחם, לפעמים משום שהם מסרבים לקבל עליהם את המחויבות הנדרשת בחיי הקבוצה והם מעדיפים את החופש שבחיי הרחוב ולפעמים- כפי שנראה- משום שתנאים המשתנים, הנכפים עליהם מבחוץ, דוחקים אותם החוצה, לרחוב, או לחיפוש זולה אחרת... ובכל זאת, אפשרות החיים בזולה היא אופציה מועילה, לפעמים אפילו מצילה, עבור אנשי הרחוב. לא רק משום שהיא מספקת מחסה פיזי והגנה יחסית מסכנות הרחוב, אלא, וחשוב יותר אולי, משום שהחיים בקבוצה בזולה מאפשרת לאנשים אלה ,שהחברה דוחה ומזניחה, ליצור מעין חברה משלהם שבה הם יכולים להנות מקרבה אנושית, מתחליף למשפחה החסרה, מתחושת ערך עצמי ואולי מהיכולת להתריס, כקבוצה, כנגד החברה הדוחה ומזלזלת 
 .השמש כבר ירדה

הארוחה נגמרה. הבקבוק התרוקן. החברים העייפים משתרעים בלא סדר על המיטה ועל המזרון ,אחרים הלכו לחדרים הסמוכים. מנוחה מעוד יום ארוך. משב רוח הפתאומי מסיט את הוילון השחור הגדול .בחוץ מרפסת חיצונית  יפה, מביטה אל הים.  יצאתי אל המרפסת להביט ברחוב. השמש הנמוכה מסתתרת כבר מאחרי הבתים.  בקרוב ידלקו האורות, הטלוויזיה תודלק, המחשב, המזגן יזמזם, אולי יתיישבו אנשים וילדים מול מערכת קולנוע ביתית, מישהו יעשה מקלחת חמה, יקרא ספר וילך לישון על מזרון אורטופדי, הורים ישכיבו את ילדיהם לישון... ומה כאן ? איך מעבירים את הזמן בחשיכה מוחלטת? אילו תחליפים יש להם, לאנשי הזולות, לכל אותם דברים שהם חלק בסיסי ומובן מאליו בחיים של רובנו ? מה עושים שבעה אנשים החיים יחד כאשר עומדות לרשותם 24 שעות, כשבידיהם החופש לבחור כיצד למלאן , אבל אמצעיהם כה מוגבלים? כל כך הרבה שאלות שאצטרך למצוא להן תשובה
הלילה צופן בחובו לא מעט סכנות לאנשי הזולות: נרקומנים הנכנסים מדי פעם כדי לגנוב, לשדוד ולמכור כל דבר ערך, שיסייע בקניית מנת סם. שוטרים ובלשים נכנסים ויוצאים מדי פעם בחיפוש אחר מי שנמלט או מתחבא מפניהם. הזולות הן מקום מסתור שאין כמותו. חברי הזולה רגילים לסיורים הליליים האלה וכבר אינם מתרגשים מהם. גם סוחרי (גנבי) מתכות מבקרים מדי פעם, שוברים ומפרקים כל דבר העשוי ברזל ,נחושת, או אלומיניום- סחורה מבוקשת בשוק השחור.סרגיי, גם הוא אוהב את החשיכה. מדי לילה הוא יוצא לסיורים רגליים ברחובות העיר ומעלה ברשתו שפע של חפצים מועילים  שאנשים זרקו או השאירו בחוץ. בבוקר תחכנה לחבריו המתעוררים שקיות מלאות כל טוב: בגדים נקיים, אביזרי אופנה, צעצועים ישנים, כלי מטבח ומכשירי חשמל שונים שנזרקו לרחוב. בזולה אין חשמל, אבל לפעמים אפשר למכור. איש איש והתועלת שהוא מביא לחבריו. סרגיי גאה מאד ביכולתו זאת. לא אחת הרצה בפניי על "הקלות הבלתי נסבלת" שבחיים בשולי חברת השפע השבעה. "צריך רק לדעת איך להסתדר" הוא מצהיר בגאווה, כשפניו הרזים אדומים במקצת ומזיעים משמחה ומוודקה.
סדר יומם של דיירי הזולה מתחיל בשעות הבוקר המאוחרות, עם קרקורי הבטן הראשונים. היקיצה עבורם היא  משימה לא קלה. בעיקר היא תלויה בכמות המשקה שזרם בעורקיהם במשך הלילה ובאיכותו. ככל שאיכות המשקה ירודה, כך כאב הראש בבוקר חזק  יותר והדחף הראשוני הוא למהר לשתות שוב כדי לסייע לגוף לעבור את  המשבר ולהתאושש . המנוסים יותר משתדלים לא לעבור מידה מסוימת בשתייתם. המנוסים פחות לא יעצרו עד שיראו את קרקעית הבקבוק, אבל כאן בזולה יש תמיד מישהו סמכותי, שידאג להשאיר משהו בבקבוק למקרה חרום בבוקר 
הצורך הדחוף השני, עוד לפני ארוחת הבוקר, היא הסיגריה. האנשים כאן רגילים לעשן כארבע חפיסות ביום; אין בכוחם להתאפק זמן רב. גם כאן, המנוסים יזכרו להחביא סיגריה לבוקר . אחרים, ובמיוחד אלו שהרבו לשתות, אפילו שמרו סיגריה לבוקר, לא יזכרו איפה החביאו אותה. כל בוקר מתרוצץ המפוזר התורן מחדר אל חדר בחיפוש אחרי                                                            
הסיגריה שהחביא.  מקומות מסתור לא חסרים- בתוך כמויות האשפה שנערמו כאן גם טנק יוכל להסתתר. אבל, לקחת סיגריה ללא רשות מחדרו של חבר הוא דבר שלא יעלה על  דעת איש , העונש על כך חריף. הוא יכול להסתיים בגירוש מהזולה .                     בקומת הכניסה, בחדר צדדי קטן, שרצפתו מכוסה ערימות אשפה, מסתתר לו כיור מים קטן ועל הקיר לפניו מראה ישנה ומוכתמת. זהו מעיין החיים של הזולה. כל מי שהתעורר ובכוחו לקום וללכת , יורד  במדרגות, מצחצח שיניים, מתרחץ, לפעמים מתגלח, וממלא בקבוק במים לשתיה. בימי הקיץ ,כבר בתשע בבוקר, הצנרת חמה ואפשר להנות אפילו ממקלחת חמה במרבית שעות היום. כאן גם מכבסים בגדים שקשה למצוא להם תחליף מדי יום- גרביים ,תחתונים וכו'.  את שאר הבגדים ניתן להשיג ברחוב בשפע- מכל מותג ובכל המידות .  הכיור  בחדר הקטן המזוהם הוא נווה מדבר אמיתי, הוא מקור חיים לאנשים רבים

 
התנהלות החברים בבוקר איטית. איש אינו שואל "מה השעה? " או  "איזה יום היום?"  יום אחד דומה למשנהו וזמן לא חסר, יש בשפע. כשהסתדרו כולם, מתחלקים לקבוצות ויוצאים לעבודה
 

כל אדם שהחליט לחיות בזולה חייב לקבל על עצמו אחריות, כלפי עצמו וכלפי חברי הקבוצה. על כל חבר למצוא את מקומו בהיררכיה ולהפנים את מערכת החוקים הפנימית של המקום, מכל אחד מצפים שיתרום את חלקו בפרנסה ובעבודות הנדרשות בזולה. החברים החדשים בחבורה או החלשים שביניהם ,(בד"כ הנשים, שרק מעטות מהן יש), נשלחים למשימות כמו קיבוץ נדבות תוך שיטוט ברחובות, בין מכוניות בצמתים, או בישיבה במקומות קבועים. "עבודה בבנק" , למשל, פירושה קיבוץ נדבות תוך ישיבה מתחת לכספומט. "צליפת בדלי סיגריות" היא איסוף בדלי סיגריות מהמדרכות. מאוחר יותר, בזולה, יפרידו את הטבק ויגלגלו את התערובת בנייר עיתון לסיגריות מתוצרת בית. שעות העבודה גמישות, אין בוס מעל ראשך , התנאים לא משהו, אבל עובדים בקבלנות. ברגע שנאסף סכום כסף המספיק לבקבוק וודקה, ואולי גם קופסת סיגריות, מסתיימת המשמרת, מיד הולכים לעשות קניות ומשם אל הזולה

 
אבל, קניות לא עורכים בכל מקום. לכל מצרך מקומו : סיגריות לא קונים בקיוסקים ב- 15 שקלים הקופסא. מעטים הם המכירים מקום בו ניתן לקנות  חבילה של 20 סיגריות בשלושה וחצי שקלים, אבל דיירי הזולה מכירים. סיגריות אלה הן אנונימיות, אבל הן נחשבות עדיין למעדן בהשוואה לסיגריות מתוצרת עצמית, מגולגלות בנייר עיתון .    את בקבוקי המשקה הם מקפידים לקנות במקום רשמי וקבוע. הוודקה היא נושא רגיש, כולם חווים אותו על בשרם. לא פעם נכוו מקניית בקבוקים מזויפים וזולים שגרמו נזקים לשותים. בעקרון, אנשי הזולה לא יכניסו אל ביתם בקבוק וודקה שמחירו פחות מ - 20 שקלים. וודקה זולה יותר  גורמת- כך הסבירו לי- לנזק פיזי ממש:  שתיית משקה מהסוג הזול גורמת לשיתוקי רגליים ,התקפי אפילפסיה ,והשכיח ביותר - תחושה נוראה בעת הקימה בבוקר. מכיוון שבזולה "שלנו" יש מספיק ידיים עובדות  החברים יכולים להרשות לעצמם לקנות משקה יקר ונקי יותר.  דיירי רחוב בודדים, המתקשים להתפרנס, משלמים ביוקר בבריאותם כאשר הם מתפשרים על איכות המשקה. לא אחת הם מוצאים את עצמם כשכל שריר ותחושה בגופם משותקים והם צונחים אל הכביש מבלי יכולת לעצור. הם נחבטים מעוצמת הנפילה ונרדמים במקום נפלם. פצועים ומשותקים הם מאבדים את השליטה בצרכיהם מבלי לחוש בכך ונותרים שוכבים ,חסרי ישע ומזוהמים, השמש מכה בפניהם ללא רחמים, ריח השתן, הצואה והאלכוהול המתערבבים באוויר ,מחרידים את העוברים והשבים ומזמינים ענני זבובים הצובאים עליהם. למתבונן מהצד המראה מזעזע . כמעט מדי יום מוזעקים צוותים רפואיים על ידי אזרחים מודאגים לאסוף אותם מהרחוב אל בית החולים. במקרים רבים אין תועלת בכך. לאחר מספר שעות יתעוררו וילכו להם לדרכם. לעתים קרובות מסרבים הצוותים הרפואיים לקחת את מחוסרי הבית לבית החולים. הם יודעים שאין בכוחם לשלם ומעדיפים להשתמט ולהסתלק להם. גם כשהם לוקחים מחוסר בית כזה לבית החולים, אין ממהרים לטפל בו. כשהמסכן מתעורר ונשלח החוצה- לפעמים לאחר שנבדק וקיבל מנת אינפוזיה- עליו לעשות את כל הדרך חזרה ברגל, מבצע שאינו קל לו כלל במצבו

עכשיו בזולה, ואדים,סרגיי ואלברט, הבכירים שבחבורה, שבים וסופרים בשנית ובשלישית את הבקבוקים הריקים, שאספו אתמול. עבודה  זו הם מכנים "סיירת קריסטל" . זוהי עוד אחת מהדרכים המסייעות להתקיים ברחוב. בעייתם היא שבקבוקים אפשר למסור תמורת פיקדון רק פעם בשבוע, ואילו הצורך בשתייה הוא יום יומי. בתושייה רבה מצאו ,איפה, חברי הזולה מי שהסכים לקבל מהם את הבקבוקים מדי יום. התשלום אמנם נמוך יותר,אבל הוא נעשה ישירות בבקבוקי וודקה!!! אנשי החבורה יודעים בדיוק כמה בקבוקים יזכו אותם בפרס הנכסף.  עכשיו משסיימו את הספירה, ואדים,סרגיי ואלברט צועדים במעלה הרחוב אל הקיוסק השכונתי של ה"שמנמוך", כך מכנים דיירי הזולה את בעל הקיוסק הקרוב. הם גוררים עגלת שוק וכמה שקיות ניילון מלאות בבקבוקים. מידת הרצינות והאחריות שמפגינה החבורה בספירה כפולה ומשולשת של הבקבוקים יכולה הייתה להקנות להם תפקיד נכבד בבנק שוויצרי

ה"שמנמוך"  מצידו, כבר מכיר את לקוחותיו הקבועים ונותן בהם אימון. ללא היסוס הוא משחרר אותם מיד וללא בדיקה כשבקבוק הוודקה  הנכסף בידיהם. בדרכם חזרה אל הזולה מציע אלברט לשבת בפארק ו"להרטיב קצת את הגרון". ואדים מבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ש"בקבוק משקה לא פותחים לפני שכל החברים חוזרים מארוחת הצהריים". "איפה אוכלים היום?" שואל אלברט,  "היום יום חמישי", משיב ואדים השעה כבר אחרי אחת וכדאי שנזוז אל האמריקאים

 את "האמריקאים" מכירים כל דיירי הרחוב. אלה הם קבוצת נוצרים אוהבי ישראל, שהגיעו מארה"ב ופתחו ביוזמתם בית תמחוי בתל אביב. אחת לשבוע, מספק בית התמחוי, ללא תשלום, ארוחה חמה, בגדים להחלפה, בדיקת אחות ורופא, ויחס חם לכולם. בכל יום חמישי זורמים לשם מיעוטי יכולת מכל רחבי העיר. המקום נפתח לשעתיים בלבד ומתמלא תוך דקות ספורות מרגע היפתחו. מדי שבוע הולכת ומתארכת שורת האנשים הממתינים בסבלנות בחוץ לתורם 

אנחנו מגיעים אל פתח המקום. עוד מעט תפתח הדלת ובינתיים זורמים לכאן אנשים מכל הסמטאות. הרבה פרצופים מוכרים בקהל. פעם בשבוע  הופך בית התמחוי למקום מפגש לאוכלוסיות הרחוב השונות, דיירי רחוב וזולות, אלכוהוליסטים ומכורים לסמים, קבצנים ,קשי יום העובדים לפרנסתם וגם בני זוג קשישים – מרביתם עולים חדשים מברית המועצות לשעבר- לבושים בחליפות ישנות ונקיות והופעתם מכובדת, הבאים לאיטם ויושבים להנות מארוחה טובה, שמן הסתם אין ידם משגת לקנותה בדמי התמיכה המעטים שהם מקבלים. בעוד מכרים משוחחים, מתעדכנים בחדשות,  נפתחת הדלת והאנשים זורמים פנימה בשקט. הם מתקבלים כאן בזרועות פתוחות, בלחיצת יד וגם חיבוק חם, שמעניקים להם זוג המתנדבים הצעירים העומדים בכניסה.(המתנדבים כאן מגיעים מכל רחבי תבל, מבוגרים וצעירים. הם מגיעים לישראל לתקופה של שבועיים . שבוע הם תורמים בעזרה לבית התמחוי ושבוע הם עושים בירושלים בלימודים. מטרת ביקורם לעזור לנזקקים בארץ הקודש ולשרתם. התרומה לקהילה היא חלק מאמונתם.) כל סועד מקבל מרק חם, מנת בשר עם תוספות ולקינוח קפה ועוגה.  בתום השעתיים נותרת, בדרך כלל, כמות גדולה של מזון. את האוכל הנותר מחלקים ביציאה, במנות "לקחת" אישיות. כל חברי הזולה דואגים לקחת מנות שיספיקו גם לארוחת הערב ואף יותר. הם דואגים גם  למי שלא הגיע לארוחה ונשאר בזולה. ביציאה ארגז קרטון גדול מלא בערכות מברשת ומשחת שיניים חד פעמיות והיוצאים לוקחים עמם חופן, שיספיק עד לשבוע הבא. הזולה נמצאת בקרבת מקום. ידידינו צועדים,שבעים ומרוצים, כשבידיהם כמות מזון שתספיק להם לעוד יומיים

 
למחרת, ביום שישי, מחלקים ארוחה לנזקקים "אצל היהודים" , הפעם - קבלת שבת וארוחה בבית הכנסת השכונתי. מי שנותר רעב בערב שישי יוכל להנות בשבת בצהריים מחמין טעים באותו בית הכנסת. ומי שלא התעורר במועד לחמין של שבת, ינדוד לכיוון הים. שם עוסקת קבוצה של קיבוצניקים נוצרים בהאכלת הרעבים. ביום ראשון הולכים לאכול אצל "הבודהיסטים", "הקרישנאידים" בפי חברי הזולה. אלה מחלקים ארוחות יומיות באחת הגינות במרכז ת"א. האוכל טוב, אלא שאינו כולל בשר. את כל אלה למדתי מידידי החדשים, שטרחו לשתף אותי בחכמת הרחוב שלהם ולשכנעני, שחייהם כלל אינם כה רעים. במשך כל השבוע הם נודדים בין מקומות שונים בעיר הדואגים להאכיל רעבים, אבל, גם אם לא יגיעו לחלוקות האוכל, תמיד קיים שוק הכרמל הממציא לחסרי הבית שפע של מזון טרי וללא תשלום- הן משאריות סוף היום והן מנדבת לבם של הסוחרים

ביום שישי באתי לביקור בזולה. מאחר שארוחת הערב של יום שישי בבית הכנסת היא מאוחרת, חלק מחברי הזולה יצאו לשוק  להשיג אוכל לארוחת הצהרים. רוסלאן ושניים מחבריו נמצאים בשוק מאז חמש בבוקר, הם עובדים  באחת הבאסטות  בפריקה וסידור הסחורה,בסבלות ובניקיון. ואדים וסרגיי הלכו ,כהרגלם, אל ה"שמנמוך" בדרכם ינסו גם למכור את מכשיר ה-די. וי. די,  שמצא סרגיי  אתמול בלילה. אך בעודם מתכוננים ליציאה נשמעים קולות נפץ של זכוכית ועץ :  זר בדרכו למעלה !!  בפתח הדלת מופיע שוטר במדים. הוא בודק את תעודות זהות של כולם ולאחר שהוא  ומוודא בקשר, שכולם "בסדר" , הוא  מעביר ביניהם דף עם תמונת קלסתרון- מישהו מבוקש שאינו מוכר כאן לאיש. חברי הזולה אינם מתרגשים: השוטר עוזב והם יוצאים אל השוק. בשוק ההומה מאנשים החבורה "סורקת" את הבאסטות, האנשים מחליפים מילה או שתיים עם המוכרים- כולם כבר מכרים ותיקים- ויוצאים חזרה אל הזולה עמוסי שלל מתנות מזון וירקות. כולם מרוצים אנשי הזולה על המזון והמוכרים על שזכו במצווה. בשעת צהרים מתחילים החברים לזרום איש איש ממקומו אל הזולה, כל אחד ושלל יומו בכסף או במצרכי מזון. הורסט הקשיש, זקן דיירי הזולה, שהאחרים מכנים אותו "אבא", הלך אל הבנק והביא את קצבתו החודשית. מבין כל חברי הזולה, היחידה שהורסט מרשה שתלווה אותו אל הבנק היא טניה. העברית שלו מוגבלת מאד ואילו טניה מדברת עברית טובה, פרט לכך טניה והוא הם בני אותה עיר וזו, מסתבר, סיבה טובה לתת בה אימון.  כשהגיעו רוסלאן וחבריו הארוחה כבר מוכנה. היה זה יום מוצלח וכולם נראו שמחים ומרוצים. הם יחד, מאוחדים ומגובשים ולמרות כל הקשיים במלחמתם היום-יומית הם חשים ברגע זה כמעט מאושרים, גם אם אושרם תלוי במנה נכבדת של הטיפה המרה

הייתה זו הפעם האחרונה, שבה ראיתי אותם כך, יחד, עליזים, מגובשים, שמחים בחלקם ונהנים מהרגעים הקטנים של החיים במקום שעשו אותו לביתם. כשחזרתי אל הזולה, לאחר מספר ימים, היה המקום נטוש וקודר.  החדר בו ראיתי אותם חוגגים ושמחים רק לפני ימים ספורים היה ריק. בחדר הסמוך ישבו ואדים וסרגיי,קודרים ועצובים, פניהם בידיהם וראשם רכון . זמן רב שתקו ולא השיבו לא לברכת השלום שלי ולא לשאלותיי. לבסוף הרימו אלי עיניים עצובות:  " הורסט מת !!!" אמרו בקול נכאים. "אתמול בלילה הוא נגמר לנו בידיים. הוא נשרף" (מת משתיית יתר)." אמרו ," האמבולנס שהזעקנו הגיע מאוחר מדי. לאחר מכן הגיעה המשטרה לקחה עדות. הורסט הלך. המשטרה נסעה. כל שאר החברים נטשו אותנו .ברחו. עוד אדם חסר זהות נכנס לסטטיסטיקה, 'חסר בית נמצא מת בת"א'. כך יכתבו אולי בידיעה קצרה באינטרנט, העיתונים לא יטרחו כלל. לא שם, לא תמונה" , אוכלוסיה חסרת פנים איבדה  עוד אחד מחבריה. אין כאן איש שלא איבד כמה מחבריו, אחדים משתיית יתר, מתאונה, אחרים טבעו בים,קפאו למוות, נרצחו. כולם  התרגלו למקרים כאלה. הורסט אף לא היה הראשון שמת בזולה, לפניו מת חבר אחר ויש הזוכרים את מי שמת עוד לפני כמה שנים. אבל הורסט לא היה חבר סתם, הוא היה  ה"אבא",זקן החבורה, אהוב ומכובד על כולם. בן 62 היה במותו. כשראו שהוא גווע אחז פחד באנשים, אולי משום אמונה תפלה, אולי בשל חשש מפני המשטרה, והם נמלטו, איש איש לנפשו, והותירו את סרגיי ו-וואדים לבדם לטפל בהורסט ברגעיו האחרונים

גורל בנו הצעיר, דויד, בחור יפה כבן 21 , שמת משתית יתר כמה חדשים קודם, הוא שהביא עליו את מותו, כך ספרו לי. הורסט ודויד נותרו לבדם בארץ. חברי משפחה אחרים לא היו להם. האישה שעמה חי הורסט באחד המרתפים מתה לפני מספר שנים  משתיית יתר. אחר כך התדרדר  מצבו של דויד  וגם הוא מצא את עצמו ברחוב, סמוך לאביו והחל לשתות  בצורה מוגזמת. כולם ספרו שתוך שנה הוא דעך ומצא את מותו בין הבאסטות בשוק הכרמל. בתחילה ניסו חבריו של הורסט להסתיר ממנו את הידיעה. בהבינם שלא יעמוד בעוד אסון סיפרו לו שדויד עזב את העיר, הסתדר. אבל הורסט גילה את האמת ומאותו רגע נכנס לדיכאון עמוק והחל לשתות בכמויות שהביאו עליו את מותו.  מותו של הורסט היה אירוע טראומתי עבור כל אחד מאנשי הזולה. כולם אהבו וכיבדו אותו. אבל מעבר לכך, מותו היה  נקודת מפנה בחייהם: יחד עם הורסט מתה גם האחווה, התפרקה הידידות, רגשות  האחווה והדאגה זה לזה התחלפו באכזבה, זעם  ,מרירות וכעס של המיעוט נגד הרוב שנטשם בשעת צרה. חדרו של הורסט נותר ריק. על הקיר מעל מיטתו נשאר ציור פורטרט שלו, שצייר ואדים בימים טובים יותר.ציור של אדם בעל עין אחת. את עינו איבד בעבר בתגרה שהתפתחה עם חבורת רחוב
 

 על המדף נשארו הצעצועים שלו , הוא היה קשור אליהם, במיוחד אל  קרפדת הבד שאיתה נהג לישון ודגם היאכטה מפלסטיק שבנה ועליו לא חדל מלדבר. במקצועו  היה מהנדס, אך בסוף חייו עבד כשומר בפרויקט אנדרטת המעפילים בחופה של ת"א. מדי יום, כשאדי האלכוהול התירו את לשונו, היה חוזר ומספר איך הוא עצמו תכנן ובנה את האנדרטה, והיה מסיים בהרמת כוסית. כולם ידעו שהאלכוהול מדבר מפיו, אבל נתנו כבוד ל"זקן". על דלת  החדר נשארו תלויים מעילו וכובעו של הורסט, סרגיי שראה את עצמו כאחראי לזכרו של הורסט, כיסה אותם בדגל ישראל והוא אסר לנגוע בחפצים שהשאיר. על הכוננית עם צעצועיו ודגם היאכטה ,שבנה הורסט, שם סרגיי לוחית שמצא ועליה הכתובת "אל תיכנע". וגם עליהם שמר מכל משמר: פינת זיכרון קטנה לאדם חשוב ולא ידוע. אולי הצהרה, אולי התרסה כלפי עולם הגדול ועוין שאינו מבין
זמן לא רב לאחר מכן, ביום חמישי, בדרכי אל הזולה, החלטתי  לבקר  את מיכאל ואיגור בזולה הסמוכה. עוד מרחוק הבחנתי בניידת משטרה ומספר אנשים מובלים אליה בידי שוטרים. בהתקרבי מצאתי את מיכאל ואיגור יושבים בחוץ על ספסל וכמה  תיקים בין רגליהם. "המשטרה תפסה כמה שוהים בלתי חוקיים בבניין," ספרו לי  " עכשיו ציוו  עלינו להסתלק מהבניין. אמרו שעומדים  לסגור את המקום לרגל שיפוצים." מן הסתם היו אלה אותם "דיירים מסתוריים" ,שעליהם לא שש מיכאל לדבר.עכשיו היה מצבם של מיכאל ואיגור קשה ; עד כמה שהייתה הזולה שלהם מוזנחת ועלובה, עבורם הייתה בית. כעת נותרו חשופים ובלתי  מוכנים נפשית להתמודד עם כל אותם גורמים מהם הסתתרו בתקופה האחרונה. מיכאל מצא עבודה בלילות  והיה חוזר בבקרים לישון בזולה. מצבו הנפשי עדין ומסובך
אין ספק שהוא זקוק למקום סגור ושקט כדי לנוח והכורח ללון על ספסל ברחוב סואן באמצע היום עלול לדרדר את מצבו במהירות. איגור נמצא בשלב מתקדם לקראת מציאת דירה עבורו בידי השירותים הסוציאליים, אבל לבירוקרטיה לוח זמנים משלה וההמתנה יכולה להמשך זמן רב. המעבר הפתאומי לרחוב עלול לגרום לו לסגת מהתחייבויותיו אם יהיה עליו לעסוק בהישרדות ברחוב. החלטתי לנסות לתווך בינם ולבין חברי הזולה הגדולה ולשכנם עמם. מותו של הורסט ונטישת רוב חברי הזולה הגדולה הותירו את הבניין הענק בידי שלושה חברים בלבד. אין ספק שהם ישמחו לחברה חדשה וידיים עובדות נוספות יתקבלו בברכה. קבעתי פגישת היכרות מאוחר יותר בבית התמחוי, אצל האמריקאים
כשנכנסנו היה המקום הומה אדם, כמעט אולם אירועים. בקצה אולם האוכל ניגנה להקה קטנה מוסיקת רקע נעימה. המתנדבים התרוצצו בהתרגשות בין השולחנות, משרתים במרץ את הרעבים חסרי הסבלנות.  בדרכנו אל שולחן ריק בפינת האולם חלפנו על פני שולחן גדול שסביבו ישבו כל מכרינו, החברים, שנמלטו מהזולה בזמן מותו של הורסט. ואדים וסרגיי הביטו בהם. העוינות והתיעוב כלפי אלה שנטשו אותם בשעתם הקשה ניכרו בפניהם. חבורת ה"בורחים" מוקפת בשקיות בגדים ותיקי צד. פניהם שזופות מאד, השפילו מבט. ישבתי לשוחח אתם. מתברר שטרם מצאו זולה אחרת. כל החבורה נדדה אל חוף הים והשתכנה ליד אנדרטת המעפילים, המקום בו עבד הורסט המנוח. שם הם חיים בינתיים עד שתמצא עבורם דירה מטעם המחלקה הסוציאלית של עירית ת"א , מי יודע מתי. למזלם החורף עדיין רחוק והם יכולים לישון תחת כיפת השמיים.         לפתע נשמעות צרחות רמות. טניה החלה צורחת שמישהו ייגש אליה, שמישהו ייגש אליה כבר !!! היא איבדה את סבלנותה ,למרות שחלפו רק מספר דקות מאז שהגיעו. כזאת היא טניה, אישה אומללה, אמיצה ומרירה, שידעה סבל רב. היא בעלת הומור ונבונה, אבל יש לה "פה גדול", כולם יודעים זאת. במיוחד כשהיא שתויה פיה דוהר ואינה שולטת בו. ויקטור, חסר בית אחר, גוער בה בצעקות רמות על חוסר הכבוד שהיא מפגינה כלפי המקום וכלפי האנשים הטורחים לשרתה. לשעה קלה היא משתתקת. זוג מתנדבות צעירות,ממהרות אליה עם צלחת מרק ומתנצלות על העיכוב ולרגע נראה שהכל נרגע. אבל הנה שוב נשמעות צעקותיה הרמות של טניה... הפעם המרק אינו חם דיו.טניה זועמת על המרק הפושר ועל העולם כולו..עכשיו פקעה סבלנותו של ויקטור, הוא קם לעברה ומטיח את ראשה בתוך צלחת המרק... כשהרימה טניה את פניה מתוך הצלחת, כבר עמד מעליה ברייאן, מנהל המקום, ובחן  את בקבוק ה"מים" שהביאה עימה:  הייתה זו הוודקה שצרחה מגרונה, וכל משא האומללות שהיא נושאת עמה יום יום . עכשיו ישבה לבדה, מבוישת ובכתה דקות ארוכות. ויקטור כבר היה בחוץ, ספק אם יתנו לו לחזור לכאן בתקופה הקרובה
עם הגיעם של החברים החדשים אל הזולה יש תחושה של תקופה חדשה. שותים לחיים להתחלה חדשה, כולם נראים שמחים ואופטימיים, אבל, למען האמת, אין כאן תכניות חדשות, או תקוות גדולות לעתיד, כאן חושבים על העכשיו. תוך זמן קצר מוצא כל אחד את מקומו בהיררכיה; ואדים תפס את הפיקוד על הזולה, בטחונו העצמי של סרגיי, יד ימינו , גבר ועכשיו הוא מחלק משימות לזוג הדיירים החדש...  ואדים, שעד כה גר בקומת הכניסה עולה למעלה ומקבל את החדר הגדול עם המיטה הזוגית, כיאה למנהיג החדש. סרגיי ישן על הספה לידו. אלברט קיבל את חדרו של הורסט. מיכאל ואיגור  חולקים יחד חדר עורפי בבנין.
 
מעט לאחר ששבנו מבית התמחוי נכנס לפתע בריאן-ממנהלי בית התמחוי- אל החדר  ובידיו שקיות מלאות מזון.  "עקבתי אחריכם כשיצאתם מבית התמחוי וראיתי לאן נכנסתם, חזרתי לכאן עם מעט עזרה" הוא מסביר. הוא מסתכל בהררי האשפה, בזוהמה והצחנה השולטות בכל, ומוסיף, שבקרוב  עומד להגיע אל בית התמחוי מספר גדול של מתנדבים מחו"ל . "משימתם הראשונה תהיה לבוא לכאן עם חומרי ניקוי ולצחצח את הזולה" הוא אומר. לפני שהוא  עוזב הוא מבטיח לבוא לבקר לפעמים. מבוכה ניכרת על פני החברים. אנשים אלה שבדרך כלל הם אדישים לזוהמה שהם חיים בה ואינם חשים צורך בשמירת הניקיון, חשים עתה מבוכה." לא יתכן שיבואו זרים ויראו איך חיים כאן בישראל" הם אומרים.  הוחלט איפה, לעשות מבצע ניקיון. סרגיי יוצא וחוזר עם את חפירה. ואדים מציע  לרכז את כל הזבל באחד החדרים, "לא ניתן להוציא כמויות כאלו אל הרחוב, הדבר ימשוך  תשומת לב ויסכן את שהותנו כאן " קרוב לשעה הם עובדים במרץ בפינוי האשפה וריכוזה באחד החדרים. "אם תחפור כאן לעומק בטח תמצא חבר או שניים ישנים מתחת לערמות הזבל" מעיר מישהו בבדיחות. בתום שעה של עבודה הם מחליטים שעשו דיים והם מתיישבים לנוח ולעשן סיגריה. סרגיי מוזג משקה לכולם. למרות שהחדרים רחוקים מלהיות נקיים ממש, עכשיו ניתן להבחין ביופיו של החדר הראשי. הם מפליגים בשיחה על עיצובים אפשריים של הבית ואיש איש בתורו מספר איך היה הוא מעצב את הבית הזה אילו היה שלו.            
מצב רוחם  מרומם, האווירה טובה, הם חשים שעשו מעשה מועיל, המורל גבוה,החברים החדשים רגועים ומרוצים והותיקים שמחים על השינוי במצבם. האומנם החל עידן חדש בזולה? כמה זמן יחזיק מעמד
קרני שמש אחרונות חודרות מבעד לחלון הגדול ופוגעות בדגל ישראל התלוי מעל דלת החדר. אלברט קם ממקומו , מוריד את הדגל על מנת לסדרו ומעילו וכובעו של הורסט, שהיו עטופים בדגל, נחשפים. סרגיי פותח בסיפור חייו של הורסט בזולה באזני שני החברים החדשים ומזהירם לבל יגעו ב"אנדרטת הזיכרון" לכבודו. אלברט מתעטף לרגע  בדגל, מנשקו ושב לקשרו היטב סביב  המעיל והדלת

השיחה עוברת לזוג השוטרים ,שביקרו אתמול בזולה וצילמו את דייריה. איגור מודיע בהתרגשות שגם אותם צילמו לפני יומיים. "הם פשוט אוספים פרטים על דיירי הרחוב לארכיון. לאחרונה מתו כמה מהם ואין מי שיזהה אותם. חלק חיים לבדם ללא משפחה. כך אמרו השוטרים" מסביר מישהו. אחרים חושבים שהדבר נובע ממותו של הורסט . איגור ,לעומת זאת, כועס; הוא מאמין  שמבצע הצילום הוא תכסיס ערמומי כדי לבנות מאגר תמונות של פושעים שישמש את המשטרה בשעת הצורך " איך זה שהם מתייחסים אלינו כפושעים" הוא אומר בזעם

חלפו שבועות. שגרת החיים בזולה נמשכת. מדי פעם נספחים אל הקבועים דיירים זמניים, אורחים באים ללון לילה או שניים וממשיכים בדרכם. השוטרים באים לחפש מבוקשים וגנבי המתכות ממשיכים להפשיט את הבניין  מכל דבר מתכתי נוצץ.  באחד הימים, מספר חודשים לאחר היכרותי עם אנשי הזולה, נכנסתי אל הבניין ולתדהמתי גליתי שדלת הכניסה נעקרה ממקומה כולה ונעלמה. ב"חדר הרחצה", בקומה הראשונה, נפער בור ענק ברצפה. האמבטיה שהייתה כאן נעקרה ונעלמה
 בהמשך גליתי, שגם מעקה המדרגות היפה נעקר ממקומו ונעלם.  מאוחר יותר ספרו לי שהגנבים עבדו במשך מרבית שעות הלילה ברעש גדול. כשיצאו עם שללם, בזמן העמסתו על רכבם, נתפסו בידי המשטרה. מרגע זה נעשתה העלייה והירידה במדרגות סכנה של ממש, במיוחד בחשיכה ועוד יותר במצב של שכרות שכלל אינו נדיר כאן כידוע

 שאלתי על כך את איגור, אבל הוא הניף יד בביטול, " אני מכיר את המקום ככף ידי. אין סיכוי שיקרה לי משהו". שבוע או שבועיים מאוחר יותר פגשתי אותו , בידו האחת סיגריה ,על השנייה גבס חדש ועל פניו חיוך מבויש; הוא ירד במדרגות בחשיכה, לאחר ששתה מנה הגונה, נפל ושבר את ידו
ואז הגיע הסוף: יום אחד, לפני כחודשיים, באתי והנה הפתח הראשי סגור ואטום בלוחות מתכת מרותכים. הקפתי את הבניין: כל פתחיו וחלונותיו נאטמו. מאנשי הזולה לא מצאתי איש. משכנים שמעתי שיום קודם לכן באו פועלים, סילקו את כל "דיירי" הבית ואטמו אותו. הסיבה, כך הסבירו, הייתה התלוננות על הרעש, הזוהמה והתרבות העכברים בסביבה, שלדברי השכנים גרמו דיירי הזולה. למי הוגשה התלונה, לבעלי הבית,או  לעירייה, איש לא ידע לומר. כך או כך, נשלחו פועלים הדיירים סולקו והבית נאטם. מאוחר יותר כשמצאתי את מכרי ,( ועל כך עוד מעט), הייתה בפיהם גרסא קצת אחרת : הרעש שגרמו גנבי המתכת הוא שהביא לתלונה, שבעקבותיה סולקו מהבניין

 לכאורה זהו סוף סיפורה של הזולה ודייריה, אבל בסיומו של הסיפור חיכתה לנו עוד הפתעה אחת קטנה, שמן הראוי לא לוותר עליה משום שהיא מאפיינת, אולי, משהו מתהפוכות חייהם, אולי אפילו גורלם של אנשים אלה
במשך מספר ימים נעלמו כל חברי הזולה מעיני. התחלתי לחפשם,לחקור ולדרוש בין אנשי הרחוב ולבסוף מצאתי. הם מתגוררים בסביבת אנדרטת המעפילים שעל שפת הים, כך נאמר לי. הלכתי לשם לבקרם והנה הפתעה : מצאתי אותם, יושבים בצוותא בין חבילות ותיקים שבהם הם סוחבים את כל רכושם והיו שם כל אנשי הזולה, אלה שברחו בזמן מותו של הורסט ואלו שנשארו זועמים ופגועים וגם אלה שהסתפחו אליהם מאוחר יותר. כולם שבו והתאחדו ליד אותה אנדרטה, זו שבשמירתה עבד הורסט הזקן טרם מותו. האם לא יד הגורל היא שקבעה, שהורסט ,"האבא", שמותו הביא  לפירוד ואיבה ביניהם, הוא שחזר והשכין ביניהם שלום . האם יד הגורל, או סתם מקרה
למרבית הצער, איחוד מחדש זה לא נמשך זמן רב והפעם לא באשמתם: קבוצת מחוסרי בית גדולה כזאת מושכת תשומת לב ומפריעה, אולי אפילו נתפסת כמאיימת, על המבקרים במקום. בעקבות תלונות על רעש ולכלוך הגיעו שוב נציגי העירייה וסלקו אותם מהמקום. אולי המסקנה מכך היא, שהמקום היחיד בו יכולים מחוסרי בית אלה לחיות בחברותא ובשיתוף, ולו רק כקבוצה קטנה ולשפר במשהו את איכות חייהם, היא באותם בתים ישנים שכמוהם הם ומוזנחים ורחוקים מן העין ?    
עכשיו אני פוגש אותם מדי פעם ברחוב, איש איש לבדו. לפני ימים ספורים ראיתי את אלברט ברחוב. הוא ישב, בקבוק מים וקופסת סיגריות לצידו וקיבץ נדבות. הוא נראה מזוהם, ראשו מכוסה פצעים שלא חדל מלגרדם וכל השמחה שהייתה בו פעם נעלמה. איש מחבריו לא הצליח למצוא מקום מחסה חדש, כך סיפר לי. לא את כולם הוא פוגש בכלל. מי יודע מה מעשיהם ? הוא מחפש מקום בו יוכל להיגמל מהשתייה ולהשתקם, אבל בינתיים עוד לא מצא מקום הולם, הוסיף. תקווה רבה לא נשמעה בקולו. באין ברירה הוא חי ברחוב. קצת מאוחר יותר פגשתי את ואדים סמוך לבית התמחוי . בגדיו היו נקיים והוא היה מגולח ( בודאי לכבוד הביקור בבית התמחוי), אבל פניו היו עצובות  והוא דיבר בשקט,בעצבות ובחיוך נכלם. הוא סוחב עמו את כל חפציו, אמר, גם הוא חי ברחוב ואינו יודע מה יביא יום. את חבריו לזולה הוא פוגש רק לפרקים ובמקרה. ניכר היה מדבריו, שהוא מתגעגע לימי הזולה הטובים, לביטחון, לצוותא ולשמחה שידע בהם   
 

      מוקדש לזכרם של הורסט ובנו דויד.