סיפורי התחנה / חלק ג

"נרקיסים"
 (נרקומנים- בשפת הרחוב המקומית)
  תעלו לרגע בדמיונכם את הפשע החמור ביותר שבן אדם מסוגל לבצע כיום בעולמנו כנגד האנושות, ותגלו שישנו רק עונש אחד עבור מעשיו שהוא החמור ביותר – עונש מוות. בין אם זה כסא חשמלי, תליה עד צאת נשמתו או זריקת רעל, תוך מס' שניות הכל נגמר. אך ישנו עונש חמור שבעתיים מזה עבור אדם שהאנושות פשעה כנגדו. חייו של נרקומן הם כגזר דין מוות בעינויים. כל חייו האומללים הוא ישלם בכאב וייסורים בלתי נתפסים על בחירות לא נכונות שעשה בעברו אשר הובילוהו אל התהום ממנה רק מעטי מעטים מצליחים לחזור.
נחזור לסיפורה של התחנה המרכזית בתל אביב.  בפרקים הקודמים סיפרתי על אוכלוסיית הפליטים והזונות. הפעם אתמקד באחת האוכלוסיות החשובות ב"שרשרת המזון" האנושית ותפקידה במקום המורכב הזה -  הנרקומנים.
במהלך כל העשור האחרון התרכזו אוכלוסיות המכורים מכל רחבי הארץ באזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה בתל אביב, בתחילה היתה זו החלטת הממשלה שביקשה לנקות אזורים שונים בארץ. עם הזמן נהרו לשם הנרקומנים בצורה עצמאית וטבעית משום שהמקום מספק  להם את כל מגוון הצרכים הדרושים כדי לשרוד את חיי הרחוב הקשים.
בוקר אחד, בשנת 2004, התעוררו משנתם ברעש דחפורים עשרות נרקומנים שישנו באותה עת על הדשא במקום בו נמצאת היום גינת לוינסקי. הריסת המבנה ובניית הגינה החלו. כולם ברחו והתפזרו אך לא לאורך זמן. באותה העת לא הרחק משם עמד אתר בניה שבנייתו הופסקה בשלב החניון התת קרקעי. האתר היה נטוש וחיש מהר אוכלס בכל אותם פליטי רחוב. במשך תקופה ארוכה חיו להם עשרות נרקומנים בחושך מוחלט שש קומות מתחת לפני האדמה. מאחר ובניית הבניין הופסקה בגלל חוסר תקציב וחובות, החליטו הרשויות להפוך את החורבות לחניון מכוניות לרווחת הציבור. וכך החל להתגלגל מבצע פינוי בינוי במסווה הומניטרי מתוקשר היטב. כל כלי התקשורת תיעדו באותו היום את מבצע החילוץ מאותו הבניין, מסוק באוויר ואוטובוסים VIP  ממתינים לעשרות נרקומנים להסיע אותם היישר למרכזי הגמילה ברחבי הארץ.   הכתבים שירדו עם מצלמות אל מרתפי הארמון גילו תמונה קשה ומזעזעת של עשרות אנשים החיים באפילה בין ערמות צואה,בקבוקים ,מזרקים וצחנת מוות של גופות אנשים שנפלו מגובה רב בחשיכה,חלקם אולי נרצחו וננטשו שם. ביציאתם חיכו להם השוטרים שהפנו אותם לאוטובוסים בהתאם למקומות מגוריהם מהם הגיעו לתל אביב. כולם נופפו להם לשלום ואיחלו להם בהצלחה בתכנית הגמילה. המסוק התעופף,נהגי האוטובוס נתנו גז ויצאו משם בשיירה לדרומה וצפונה של הארץ. ממש סוף טוב הכל טוב, והם חיו להם באושר ועושר עד עצם היום הזה.לא שהאגדה הזו נמשכה מס' שעות בלבד:  ברגע שהגיעו האוטובוסים למדבר באזור ערד ובשדות הירוקים של הצפון, הכרטיסן גילה שאף אחד מהנוסעים לא שילם עבור כרטיס הנסיעה. כולם הורדו מהאוטובוסים והנהגים איחלו להם בהצלחה בהמשך דרכם ונתנו גז. הנרקומנים החלו לחוש גם בסימני הקריז, והדבר הדחוף ביותר שהם נזקקו לו היה הסם, ומיד.  מי שעבר בכבישי ארצנו המהירים בשנת 2004 ונזכר בשיירה של זומבים צועדת ברגל לכיוון התחנה המרכזית בתל אביב יודע עכשיו את הסיבה.  ניידות המשטרה שנסעו בדרך וראו את המחזה המוזר, עצרו אותם מיד. חששם מפני מתקפת הזומבים והשתלטותם על באר שבע או נתניה היה אמיתי. מיד הוזמנו מוניות פרטיות שדחסו כמה שיותר נוסעים ונסעו כמה שיותר מהר לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.  בהגיעם סוף סוף לביתם הישן הם התקבלו בפרחים וסוכריות טופי שנזרקו עליהם ע"י אזרחים גאים. טוב, גם זו אגדה. האמת שהם התקבלו בלילה עם אלות,אגרופים ובעיטות של מגב"ניקים שאמרו להם ב"נימוס" להתחפף לאזור אחר של התחנה, שם אף אחד לא יגע בהם. כנראה היתה זו מלחמת טריטוריות של מפקדי משטרה, שאף אחד מהם לא רצה אותם בשטחו. וכך שוב התפזרה לה אוכלוסיה גדולה בכל אזור התחנה המרכזית והמשיכה את חייה האומללים עד הפעם הבאה.
אז מה היא בעצם תמצית חייהם של הנרקומנים, איך זה להיות כזה,מהו סדר יומם, והאם נשאר להם זמן לבלות?
אם אנו רואים חסרי בית ברחובותינו , חלקם אלכוהוליסטים שהגיעו לשפל המדרגה, צריך לרדת עוד כמה קומות מתחת לאותו שפל כדי לנסות ולהבין עד כמה גמישים הם חיי אדם.  מספרים שפעם הם היו בני אדם.  היום הם כמו רוחות רפאים משועבדים לנוזל רעיל שזורם בעורקיהם ההולכים ומצטמקים, החומר מאכל את גופם, וכל מחשבתם נתונה לו. הם מוכנים לוותר על כל היקר להם למענו, מבחינתם הכל סחיר, אין מחר. רק את הרצון לשבור את הקריז הבא ולא לסבול שוב את הכאב הנורא.
אזור התחנה המרכזית הוא גן העדן האולטימטיבי לכל נרקומן טיפוסי. שם הוא ימצא בשפע חברים כמוהו, גם סמים יש הרבה ובזול, ואם חסר כסף למנה אז תמיד יש ממי לגנוב. אוכלוסיות חלשות יש שם לרוב, הן בדרך כלל לא מתלוננות, ואם כן, אז למי אכפת מעובדים זרים או פליטים שנשדדו ע"י נרקומן.
כמו בכל מקום וקבוצה בעולם גם כאן יש היררכיה ומעמדות בתוכם. אדם יכול לרדת ממעמד גבוה לנמוך ולהיפך, תוך זמן קצר מאוד. הרבה תלוי במצבו הבריאותי ובגובה החוב שהוא חייב לסוחרי סמים. כמעט כולם נמצאים בחוב תמידי, כזה או אחר, לסוחרי הסמים וספק אם ייפרע אי פעם. המעמד הנמוך ביותר שבו יכול להיות נרקומן ברחוב הוא לחיות בקצב מסחרר סביב השעון במרדף בלתי פוסק אחר המנה הבאה - ע"י איסוף פסולת רחוב,בקבוקי שתיה (עבור פקדון), ברזל (נמכר לסוחרי מתכות לפי 70 אג' לק"ג), בגדים משומשים ומכשירי אלקטרוניקה שונים אותם ינסה למכור בעצמו או לסוחרים ברחוב. ואם עדיין נשארו לו כוחות וזמן אז ינסה את מזלו בעבירות רכוש קלות כגון כיוס, גניבת טלפונים ניידים,אופניים ומחשבים ניידים. מצבם הפיזי והנפשי כל כך גרוע עד שהם מוכנים לעשות הכל בתמורה למנת סם. לעיתים קרובות הם משתעבדים לנרקומנים אחרים הנמצאים במעמד מעט טוב יותר. אלה אינם זרוקים על מדרכות או ישנים בגינה על הדשא, אותם ניתן למצוא בבתים נטושים, על גגות ובבניינים שבסכנת קריסה, או קראוונים ריקים. האנשים ב"מעמד" הזה לא מוכרחים "לאכול" מהרחוב.  גם הם משועבדים לסוחרי סמים קטנים שמנצלים אותם כדי לדחוף את החומר שלהם ברחוב לחבריהם בתמורה לגישה ישירה לחומר שהסוחרים מספקים להם. כך שומרים אותם הסוחרים, כמעט תמיד, על אש קטנה כלומר תמיד ברחוב. משתמשים כבדים שאינם מחזירים חובות בזמן ישלמו בבריאותם: פנס בעין,צלעות שבורות ואף דקירות,  הן דבר שבשיגרה אצל אנשי הרחוב החייבים כסף לסוחר סמים. הם מוכים לעיתים כל כך קרובות עד שהם נמלטים לתקופות ארוכות לגמילה או למעצר מפני חמתם של בעלי החוב. במקרים רבים חובם מועבר אוטומטית,ללא כל סיבה, לנרוקמן אחר ממכריהם, עד להחזרת החוב.
ישנה גם קבוצת אנשים בכירה יותר מקודמות, בה חיים זאבי רחוב ותיקים ומנוסים בעלי פז"ם עשיר בבתי כלא שונים והם משמשים כפטרונים מקומיים. הם חיים במבנים נטושים ולעיתים אף דירות שכורות. תחתיהם יש צוות "עובדים" חרוץ העסוק בכל עבודות הבית וצוות אחר- במכירת סמים למכריהם. חלקם אף עסוק בעבירות רכוש ברמות שונות. נרקומנים החיים ברחוב ברמה הנחותה ביותר חולמים להגיע למצב בו יציעו להם לעבוד עבור "פטרון" כזה ולשרתו. מאותו רגע הוא הופך להיות שייך לו וחייב לבצע עבורו כל משימה שתוטל עליו. בתמורה לנאמנותו הוא יזכה במנות סם עיקביות והגנה מלאה מסכנות הרחוב.
בתוך כל הכאוס הסבוך למראית עין בתחנה המרכזית יש סדר והגיון עליו מופקדים הפטרונים החיים את כל חייהם תחת קוד מוסרי מסויים. הם באמת דואגים לאכוף ביעילות רבה ונמרצת את החוקים שהם כתבו בעצמם עבור אנשי התחנה. בין יתר התפקידים הרבים המוטלים עליהם הם משמשים כ"בוררים" מקומיים המשליטים סדר וצדק על פי "ההבנות" המוכרות לרוב אנשי הרחוב. חינוך כל אדם הנמצא תחת חסותו של פטרון לחיים ברחוב והתנהגות בחברה על פי "ההבנות" הוא דבר חשוב מאוד עבורם והם לא חוסכים מאמץ בנידון. הם עצמם לעולם לא עובדים, הם גם לא גונבים, או משתמשים באלימות להשגת מטרותיהם. עיקר תפקידם הוא לנהל את הרחוב וכל כוחם הוא ביכולתם להשפיע על האחרים לבצע עבורם בנאמנות כל משימה נדרשת. האנשים החיים תחת חסותו של הפטרון עסוקים במשימות מגוונות באזור, השלל שמגיע הביתה מעסקאות שונות או עבירות רכוש נכנס ל"קופה המשותפת" עליה אחראי הפטרון והיא תשמש אותו להוצאות השוטפות של כל החבורה ובמקרי חירום כמו שיחרור חברים בערבות והזרמת מזומנים לבני משפחתם של חברים הנמצאים בתקופות מאסר ממושכות. חיי נרקומן בצילו של פטרון הם די קשים אך קלים יותר מלהיות בודד ברחוב,חשוף לסכנות מוות יום יומיות. רק נרקומן טיפש ימות ממנת יתר, רבים מהם ימותו צעירים מזיהומים,הזרקות לא נכונות,תאונות שונות או רצח על רקע סתמי. בדיוק כמו אוליגרך שאינו יכול לפרוש מעיסוקיו ולחיות בשקט עם משפחתו בעושר ואושר, כך גם אחרון עלובי החיים אינו יכול להיתנתק מגורלו ומחיי הרחוב, במיוחד אם הוא קשור לפטרון מסוים. הוא לא יכול להחליט פתאום שהוא עוזב הכל וחוזר למוטב. כדי לעשות זאת הוא  מוכרח לקבל אישור מיוחד משאר הפטרונים באיזור.
סדר יומו של נרקומן ממוצע הוא עבודת פרך. מטרתו העליונה היא "להיסתדר" לפני שיגיע הקריז הבא. מה שנותן לו זמן קצוב של כשעתיים עד ארבע שעות כדי להיות יצירתי ולהשיג כסף למנה הבאה. מצבם הקשה מנוצל לתעשיה שלמה המיועדת להתעשרות על גבם השבור. מבחינה תאורטית, אילו קבלו כל הנרקומנים החיים בעולם מנות סם חינם ובעיקביות למשך כל ימי חייהם לא היו צריכים לבצע פשעים כנגד החברה. למען האמת קיים תחליף סם בשם מתאדון/אדולן, אשר מסופק למכורים לסם חינם אין כסף, במיוחד כדי שלא יגנבו ויפשעו. אך הדרך להשגתו היא ארוכה ומפותלת עד כדי יאוש. הסטטיסטיקה מוכיחה שכל עניין הגמילה מסמים הוא כשלון גמור, וגמילה ממתאדון אף גרועה יותר.
מר גורלם של עלובי החיים עלי אדמות. באמת שנמאס להם לגנוב, לשקר או לעבוד כחמורים עבור מטרה אחת בלבד שבסופה אין שום תענוג. הם אינם אנשים רעים, הם פשוט חולים. מליוני שקלים מושקעים במוסדות שונים האמורים לתת פתרונות למצבם, רובם נכשלים שוב ושוב. עדיין לא הומצאה תרופת הפלא שתגמול אותם בהצלחה. יש המאמינים שישנה תרופה מסויימת שאם היא היתה ניתנת להם בזמן, לא היו מגיעים למצב הזה. למעשה היא תרופה שלא נמצאת בסל הבריאות, היא חינמית וקיימת אצל כל אחד מאיתנו: אוזניים כדי להקשיב, פה כדי להגיד מילה טובה, ידיים כדי לחבק.
מספרים שפעם הם היו בני אדם.


כל הזכויות שמורות © פליקס לופה