סיפורי התחנה / חלק א
מכל כוון ממנו תגיעו אל מתחם התחנה המרכזית הישנה בת"א, מיד תכה בכם  תחושת ניכור- כאילו אינכם בארצכם שלכם, אתם מבקרים בארץ זרה ומשונה !  כבר זמן רב מתנהל אזור זה כאוטונומיה עצמאית, שהשולטים בו הם אלי הכאוס:  אלכוהול לארוחת הבוקר, אונס בצהרי היום, סמים לארוחת ערב, ורצח אכזרי לאור הירח.  לצד כל אלה מתקיימים חיים מורכבים של אוכלוסיות שונות – בליל של עמים, שפות, ודתות, כל אחד עם צרכיו המיוחדים ועם מעט מאוד רגעי חסד ושמחה בחייהם. מרכז הארץ, ת"א  2010, לא סרט מדע בדיוני – מציאות יומיומית.
 

 
אין צורך לשכור כאן דירה ולחיות שנים ארוכות כדי להבין, שהינך נמצא בלב ליבו של פח זבל ענק שכבר עלה על גדותיו. הבושה גודשת אותו- נדמה שכל מי שהמדינה מתביישת בו נמצא כאן.
בשנתיים האחרונות, בהן אני חוקר ומתעד את  אזור התחנה המרכזית ואוכלוסיותיה, הבנתי כי בכל אי הסדר הזה יש הגיון : רצו לנקות אזור מסוים מזנות, דחקו את הבנות לאזור התחנה הישנה. אמרו: "מעתה אתן עובדות כאן. כאן אף אחד לא יטריד אתכן ". רצו לנקות אזור אחר מנרקומנים. גם אותם העבירו חיש מהר אל אותו האזור. לסוחרי הסמים כבר לא היה צורך לקרוא, הם הגיעו בכוחות עצמם. הנשים שעבדו ברחוב והתדרדרו פיזית ונפשית, החלו להשתמש בסמים קשים כדי לשרוד את  חיי הרחוב האומללים וכך השתעבדו לסוחרי הסמים. ורבות מהן ימותו ברחוב. בשלב הזה כבר הייתה בעיצומה נדידתה החוצה של האוכלוסייה המקומית הוותיקה והיא הוחלפה בעובדים זרים מכל קצווי תבל. כל גל ששטף ועבר את מדינת ישראל- פליטים, מהגרי עבודה, נתינים זרים, או מסיגי גבול, קראו להם איך שתרצו, הם וילדיהם, הגיעו אל רובע התחנה הישנה ורבים מהם התיישבו בו. החיכוך בין האוכלוסיות המרובות והשונות הללו הוא בלתי נמנע. ניתן לחוש באוויר במתח תמידי, וזה לעיתים קרובות גובה קורבנות. אולם גם לחיים היגיון וכורח משלהם ואלו מאלצים את אנשי האזור ללמוד לחיות בשלום במקום היחיד בו ניתן להם להתקיים. להוציא אזור זה וכמה מהשכונות הישנות והעניות הסובבות אותו, אנשים אלה אינם רצויים בשום מקום אחר. כך הם חיים האחד לצד השני,לעיתים האחד על חשבון השני ולא מעט בזכותו של השני. החיים בסיר לחץ זה עלולים להיות מסוכנים עבור השוהים בתוכו וגם עבור הנמצאים בקרבתו.
 

 
הפשיעה הגואה באזור היא תוצאתם של חיים בהזנחה, ייאוש ומחסור בפרנסה. לאורח מזדמן יראה המקום לעיתים כשליו ורגוע, אך די לשים לב למספר ניידות המשטרה וצוותי המג"ב הנמצאים ללא הרף בסמטאותיה של התחנה הישנה כדי להבין עד כמה מטעה רושם זה. כבר מזמן ירדה הפשיעה אל מתחת לפני השטח ורק לעיתים מבצבץ ונראה קצה הקרחון. המקומיים אומרים :"אם תעצום עיניים ותזרוק אבן, היכן שלא תפגע נגעת בפלילי".

אח... איזה גן עדן הגיהנום הזה.
 

 
ולמרות כל זאת  עדיין נחשב אזור התחנה המרכזית למקום תוסס ומלא חיים. במיוחד בסופי שבוע הוא שואב אליו בליינים מכל רמות החברה, ומכל רחבי הארץ.  ה"הפי האואר" נמשך כל סוף השבוע- סקס, סמים ואלכוהול זול  יוצרים שיכרון חושים מסוכן העלול בקלות להתפתח לכיוונים לא רצויים.לא די שהחיים כאן הם ברובם, בצורה זו או אחרת, "על הקצה", המקום הוא גם אבן שואבת לכל סוגי הטיפוסים הבטוחים, שכאן יוכלו להגשים את רוב הפנטזיות האפלות שלהם.
גן עדן או גיהנום? תלוי את מי שואלים ובאיזו שעה. ככל שהשעה מתאחרת מתמזגים להם אורות המכונים המרצדים  עם אורות כחולים ואדומים של ניידות משטרה ומד"א הדוהרות לכבות דליקות, או לטפל בהתפרצויות של אלימות ופשע.
במסגרת פעילותי באזור התחנה המרכזית, בשנתיים האחרונות,  פגשתי באחת מהאוכלוסיות הוותיקות יותר כאן: נשים העובדות בזנות.
 

 
אוכלוסיה זו מתחלקת לשני סוגים: הראשונות מתפרנסת מעבודה במכוני הליווי, מגיעות לעבודה מרצונן, במקום מסודר,נקי פחות או יותר, וחוזרות לחייהן הפרטיים הרחק משם. הקבוצה השניה היא נשים העובדות וחיות ברחוב. הן עוסקות בזנות ומכורות לסמים קשים, כל שקל שנכנס מעבודתן בזנות מיועד למימון הסמים. סחר בנשים ,קטינות או תיירות לא חוקיות, חלף מן האזור ככל הנראה, הודות לעבודתה של המשטרה.  האוכלוסייה שנותרה לעבוד כאן מונה מאות נשים המפוזרות באזור התחנה המרכזית וסביבותיה. חוקים נגד עבודה בזנות אינם חלים עליהן, חוקים כאלה אינם קיימים.
 

 
בשנה האחרונה גבר לחץ המשטרה על המכונים כשזו החלה במרתון של סגירתם לתקופות קצרות,פתיחת תיקים, השעייה מעבודה באזור למשך 15-30 ימים וחוזר חלילה. לאחרונה גבר הלחץ על הנשים עד מאוד והגיע למצב של סגירות לתקופות ארוכות יותר, עד 90 יום. הנשים שמתפרנסות מעבודה במכונים אלו אינן מבינות מדוע נעשית נגדן פעילות יומיומית כל כך אינטנסיבית. עדיין לא הוצג בפניהם שום מסמך ,או  צו בית משפט, האוסר עליהם לעבוד במקום. לדבריהן פעולות הסגירה התכופות מלוות בהשפלה וגסות רוח מצד אנשי המשטרה ואלה נראות כאילו היו חלק ממדיניות מכוונת; שוטרים פורצים את הדלתות, הופכים את הסלון,שוברים חפצים, מחטטים בתיקים וזורקים לרחוב. נשים אלו שזו פרנסתן, רובן נשואות עם ילדים, חלקן אקדמיות שהגיעו לעבוד שם מסיבות שונות ולא בכפיה, אינן יכולות להמשיך להתקיים ללא עבודה זו, וכל עוד אין תחליף לפרנסתן הן מבקשות להמשיך בעבודתן , כל עוד לא הוחלט אחרת ע"י בית המשפט.
 

 
הדלת לתקווה   www.thedoorofhope.co.il

"שמע, אם כך אז  אני מוכרח להכיר לך מישהו, אדם משוגע, אתה תאהב אותו, תגיע ביום שישי בשמונה בערב לתחנה המרכזית הישנה, אני אפגוש אותך שם".  כך בדיוק אמר לי לפני יותר משנתיים מרלין,בחור אמריקאי שניהל בזמנו את בית התמחוי ברח' אלנבי פינת הכובשים. מרלין האכיל, הלביש וטיפל עם צוות מתנדבים מכל העולם במאות חסרי בית שנהרו אל המקום מדי שבוע מכל קצוות העיר.
 

 
"הדלת לתקווה" הינה עמותה פרטית אותה ייסד בחור אמריקאי נוצרי בשם דייב פיקווט. המקלט לזונות נרקומניות פעיל כבר שנה רביעית והוא מטפל בממוצע בכ 20  נשים ביום.  יעודו של המקלט נמצא איפשהו בין הרחוב לגמילה מסמים. המקלט הוא בית חם המציע לנשים מקום לינה, ארוחה חמה ,מקלחת, בגדים להחלפה, פינת איפור ויחס חם.
יום שישי, יום קצר. הפעילות של "דלת לתקווה" עוברת אל הרחוב.
בינתיים,במקלט מתארגנת קבוצה חדשה של מתנדבים כמו בכל שבוע. כולם ישובים על הספות במקלט ומקיימים תפילה משותפת בניצוחו של דייב לפני היציאה.  על הקיר הסמוך להם פרוסה מפת העולם מלאה בנעצים צבעוניים המפוזרים על חמשת היבשות, כאן דואגים לסמן כל פעם את המדינה ממנה הגיעו המתנדבים למקלט.  לא קשה  לגייס מתנדבים מכל העולם, הם מגיעים בקבוצות ובכל הגילאים, נוצרים כולם, תורמים את זמנם בעזרה לנזקקים. מדהים לראות דווקא את החברה הצעירים והיפים שעוד לא מלאו להם עשרים, הגיעו לישראל לשבועיים ובמקום לקרוע את הים והדיסקוטקים בעיר הם תורמים שבוע מזמנם המתחלק בין המקלט לבית התמחוי בעיר. עבורם זה חלום שהתגשם, לעזור לאנשים נזקקים בארץ הקודש.
כאן במקלט רק מקווים ומצפים ליום בו יגיעו מתנדבים גם מישראל.
 

 
היום הגיעה קבוצת מתנדבים מפינלנד, דייב מתדרך אותם לפני היציאה אל הרחוב, מתאר להם את אופי המקום אליו יוצאים ומסביר בדיוק מה עליהם לעשות שם. זהו, יוצאים לדרך.  ידי כולם מלאות , לוקחים הכל: עגלה, שולחנות מתקפלים, סירים עם אוכל חם, מגשיות, שתיה קלה ולחם כמובן, הכל תרומה מאחת המסעדות באזור. יוצאים אל הרחוב וצועדים בשורה כמה עשרות מטרים.  היעד :  "משכנו של השטן" כפי שנקרא כאן  ע"י הצוות  והידוע בשמו כ"הבית ברחוב פין 1.
את בואנו מקדמות מספר בנות, חלקן ישובות על המדרכה מרכינות ראש כבד בין הרגליים,  בכניסה אל הבניין עומדת ש' כשבידה האחת סיגריה ובשניה מחזיקה במשקוף הדלת , דבר שגרם לבטנה להזדקר מחולצתה ולחשוף הריון מתקדם. חוץ מהמתנדבים החדשים שעיניהם יצאו ממקומם ולסתותיהם נפלו לאדמה ובחזרה כולם כבר רגילים למראות מן הסוג הזה, ושוב מזכירים את הבחורה ההיא שהיתה בהריון ילדה תינוק מכור לסם שמת לאחר שבעה ימים.
 

 
בינתיים השולחנות כבר פרוסים ועליהם סירים גדולים המדיפים ריחות טובים של ארוחה חמה. הריח עשה את שלו והגיע אל אפם הרגיש  מהר יותר  מהשמועה שאנחנו כבר כאן.  עוד רגע  הם יגיעו. מבחוץ הבניין נראה שקט, לא מזיק ולא כל כך שונה משאר הבניינים הסמוכים באזור התחנה הישנה. אך מבפנים קן צרעות ארסי שבו כולם עוקצים את כולם אך בעיקר רק  את עצמם.
סוחר סמים, זונה ,לקוח ונרקומן נפגשים בתחנה.... נשמע כמו התחלה מסקרנת של בדיחה ,אך לפחות כאן היא מבוססת על סיפור אמיתי.
 

 
אסיפת הדיירים החלה, ראשונות מגיעות הבנות. כל אחת צועדת בקצב שונה(תלוי במצב העקיצות) לכיוון השולחן, מדי פעם ירוץ אחרי אחת מהן לקוח לא מרוצה שדורש בקול רם הסבר למה דווקא עכשיו היא מוכרחה לצאת להפסקת אוכל ומה עם המאה שקלים שהיא לקחה לו אתמול. תוך שניות הוא מוצא את עצמו  הרחק משם מתאמן קצת על גינוני השולחן.
שורה של מתנדבים עומדת מאחורי השולחן והאוכל מוגש בסרט נע על מנת לא לעקב את התור ההולך ומתארך. חלק מהבנות לוקחות מגש עם אוכל ומתיישבות לאכול על המדרכה בצד. חלקן מזדרזות לחזור אל הבניין עם שלוש מנות עבור כמה בנות שאינן יכולות לצאת.
 

 
התנועה מתחילה לזרום מכל הבניינים באזור ואל השולחן מצטרפים  גם בחורים, עובדים זרים, נרקומנים, חסרי בית ,פליטים, כולם מוזמנים לשולחן ומקבלים ארוחה חמה.
לא די בזה שאנשים יוצאים מכל עבר לכיוון השולחן, ידוע לנו גם על בנות אשר אין באפשרותן לצאת מסיבות שונות לכן דואגים להביא אליהן את הארוחה. יוצאים לסיור באזור ונכנסים אל תוך מכוני הבריאות הפזורים בשכונה.
אופי המקום ומפגש סוגי אוכלוסיה שונים במקום אחד יוצר מראות הזויים ביותר. בתוך אחד מ"מכוני הבריאות "( לפי כל ה"לבורנטים" שיוצאים ונכנסים וכמות המבחנות המפוזרות בסביבה "מכון ויצמן" היה שם הולם יותר למקום  כי בריאות כאן זו מילה ששכחו מזמן) שאליו נכנסנו להביא אוכל עומדת עגלת תינוק ובתוכה תינוקת קטנה, אשה גדולת מימדים לבושה ומאופרת בסגנון פורים שנת 69' מנדנדת את העגלה ועושה פוצי מוצי לילדה, לצד העגלה על ספת עור אדומה יושבים שלושה בחורים מבויישים מהסיטואציה.  עברה במוחי מחשבה שמא זו מתנת בונוס ללקוחות חברי מועדון? אבל בשיחה קצרה עם האישה מתברר שהתינוקת שייכת ללקוח אשר נמצא ב"טיפול" והיא שומרת לו על הילדה.
האווירה סביב השולחן נורא חמימה ונוצרת אינטראקציה חיובית בין הנשים לבין צוות המתנדבים, הכל מתנהל בנימוס ובכבוד הדדי.
 

 
שעת הפרידה     
           
השעה 16:00. שעת הפרידה הגיעה. מוכרחים להעיר את הבנות, דייב אומר: "אין לי לב  להעיר עכשיו את הבחורה ולזרוק אותה בחזרה לרחוב.  אנחנו מוכרחים לתת למקום הזה לעבוד 24/7 כדי שדברים כאלו לא יחזרו על עצמם יום יום. כרגע אין אפשרות אבל ברגע שיהיו עוד מתנדבים זה  יתאפשר, זהו החזון שלי".
רגעים לא קלים, המתנדבים מתפצלים וניגשים אל המיטות בהן ישנות הבנות. ליד כל מיטה עומד כיסא שעליו מונח ספר קריאה ומעליו כיסוי לעיניים. למרות זאת הכל נשאר מונח ללא שימוש. כנראה שאין שום חשק לקרוא ספר לפני שינה קצובה אחרי לילה סוער ואלים במיוחד. שנתן עמוקה כל כך שלא מפריע להן האור , המוסיקה, הטלפונים , או הדיבורים לידן.  לאחר שעות בודדות וכנראה היחידות של נחת היקיצה איטית, הבנות ממש מנותקות מהעולם הזה, לוקח להן זמן רב להתעורר ולעכל איפה הן נמצאות. אני תוהה האם חלמו ואילו מראות זימן להן החלום?  כמה מרגיז כשמתפרצים בגסות פנימה  לתוך חלומו של אדם.  אין ברירה!  מוכרחים לקום. במטבח ג'ף כבר ממתין להן עם נשנוש אחרון, עוד כריך ועוד כוס מיץ, באמת נותנים להן להרגיש את הבית עד הרגע האחרון.
 

 
המקלט מתרוקן הבנות עוזבות בשקט, לילה ארוך עדיין מחכה להן בחוץ, מנסות "לגנוב" עוד רגע מהבית. חלקן לא יוצאות בלי לקבל חיבוק חם מדייב. חלקן מודות לצוות שתמיד נפרד במילים חמות.    כמה  משמעות מקבל המקום בשמו: "דלת התקווה" ברגעים אלו, הדלת ננעלת מבפנים ונשארת רק התקווה בליבן שגם מחר יהיה להן  את הכוח הדרוש לעמוד לבד על הרגליים ולעשות את המרחק הקצר הזה משדות הקטל העצמי אל חוף המבטחים היומי . –  אל הבית.
זהו, המקלט ריק. כאן נגמר עוד יום ושם בחוץ הוא רק מתחיל.
 

 
מתארגנים לתפילת סיכום. מתיישבים על הספות במעגל. דייב מגיע כשהוא אוחז בידו חבילה שמנה של תמונות. בכל התמונות מצולמות הבנות שפוקדות את המקום באופן קבוע, כאלו שהיו ולא חזרו, וכאלו שכבר לא בין החיים. בגב כל תמונה רשום שמה של הבחורה המצולמת.
כמו קוסם המבקש לבחור קלף מושיט דייב את החבילה בידו לעבר כל מתנדב ומבקש לבחור 3 תמונות מתוכה.
מתיישב ופותח בתפילה, סיכום היום שהיה,חשבון נפש יומי.
דייב מודה לאלוהים בדרכו המיוחדת, מהלל ומשבח את כל האנשים אשר עוזרים לו, מתפלל עבורם משפחתם וילדיהם. לא שוכח להזכיר שגם הוא היה בעבר מכור לסמים קשים אלכוהול וזרוק ברחוב בדיוק כמו הבנות . ג'ף, סאשה מרלין וקוסטיה יודעים על מה הוא מדבר גם הם היו באותו מצב. אנשים יקרים אשר צללו ונגעו בקרקעית הגיהנום, ראו את המוות בעיניים ונימשו  ברגע האחרון ע"י האמונה באל. מאמינים בכל מעודם שלא במקרה הם כאן, מקדישים את כל חייהם בהושטת יד לעזרה לאלו שנשארו מאחור. לבסוף מגיע דייב אל שלושת הבנות הנבחרות של היום. מתפלל לשלומן ובריאותן בכל מקום בו הן נמצאות, מקווה לראותן כאן שוב ושוב. ומבקש הזדמנות להתפלל איתן,לצידן ולא עליהן.
 

 
ביום מן הימים יגיעה סופה של התחנה הישנה, כפי שאנו מכירים וזוכרים אותה. היא כבר זקנה ודי מכוערת. בקרוב, אומרים, יבצעו בה ניתוח קוסמטי חדשני שיהפוך את פניה לצעירה ויפהפייה, ישנו את שמה,  ומישהו, שאין לקנא בו, יצטרך לעשות את הניקיון היסודי הנחוץ לכך- לחרוש את קמטיה, להוציא את ה"שחורים" מאפה, ולפוצץ את פצעיה המוגלתיים. מהיכרותי האישית עם ה"גברת", היא ללא ספק בעלת אופי חזק- היא לא תוותר בקלות, היא יודעת היטב שהיא "שווה".
“המקום הזה הוא כמו בסרט 'קדחת קלונדייק', תבעט בזבל ותגלה מתחתיו את הזהב”.

כל הזכויות שמורות © פליקס לופה